שוחטים את הפרה שבראש הגבעה

פרה בראש הגבעה: "גבעת התחמושת, טייק 3" – ערוץ 1, 22:30

אני קצת אלרגי לגבעת התחמושת. סילחו לי. גם לשיר המפורסם, גם לגבעה עצמה. נדמה לי שגם למיכה שגריר, יוצר הסרט הזה, לא קל עם הגבעה. וגם לצנחנים שלחמו בה, ושאיבדו בה 24 מחבריהם. "אני שונא את המקום הזה", אומר דן ארזי, שלחם בקרב המפורסם.

מה הפך את גבעת התחמושת למיתולוגיה? אולי השחזור המבוים של הקרב, שהפיק שירות הסרטים הישראלי ימים ספורים אחריו בהשתתפות חלק מהחיילים שנכחו בדבר האמיתי. השיחזור הוא סיפור מדהים המדגים עד כמה רחוק מוכנה ההסברה הישראלית ללכת כדי לברוא מיתולוגיות הירואיות. "עשינו גלוריפיקציה של הצבא", מודה במאי השיחזור בגילוי לב.

סירטו התעודי הממזרי של שגריר זגזג בפראות בין ילדי בית הספר רכים, הנלקחים לגבעת התחמושת כדי לשמוע ממורתם איך לוחמים בערבים וכיצד לזרוק עליהם רימונים, לבין טירונים צבאיים המאולצים גם הם לעלות לגבעה, ובין עדויות הלוחמים. זהו עימות מרשים בין הקשקוש ההירואי שנמכר במשקל לילדים ולחיילים על תקן מורשת קרב, לבין המציאות המבולבלת והגיהנומית שחוו הצנחנים שממש לחמו בגבעה. שגריר משרטט בחדות את האופן שבו הופכים ילדים ישראלים חסרי דאגות לחיילים צייתנים המזדהים עם הצורך לזחול למוות במנהרות חפורות.

"גבעת התחמושת, טייק 3", הוא, מבחינת רבות, סרט חתרני ופוליטי המנסה לשחוט את הפרה שעל ראש הגבעה. זו פרה קדושה – ועדיין – שגריר אינו מהסס. הוא מפרק את המיתוס הזה בידיים חשופות.

"רן וקרולה", ערוץ 2, 21:30

בואו נגמור עם זה ודי: למי מהצדדים המעורבים ב"רן וקורולה" יש קשרים אישיים "בשידורי קשת"? מי, במקרה, שכן של ידיד של אחותו של בכיר בחברה? כי סליחה, אחרת אין לי דרך ממשית להסביר את נוכחותו של סרט הסטודנטים המפוהק בפריים טיים. "הצצה נדירה לסיפור אהבה מרתק", הבטיחו בקומוניקט מטעם "קשת". בואו ונראה.

רן, בחור ישראלי, מתאהב בקורולה, בחורה גרמניה. היא חמודה וחכמה, הוא בוק ישראלי המתקשה לבטא את עצמו. מקורי בהחלט. מכיוון שהוא סטודנט לקולנוע, הוא טורח לתעד את סיפור אהבתם, ובפרטי פרטים מייגעים. היא והוא, למשל, מתארים איך הכירו. "ואיכשהו יצא שהתחלנו לדבר, וככה זה התחיל". וכו'. ברקע מתנגנים דייר סטרייטס. כלל לא שבלוני. הם עוברים מהקיבוץ ללב תל אביב. הוא נרשם ללימודי קולנוע, היא ללימודי עיצוב. בכלל לא נדוש. אחר כך – יום השואה. כמובן. היא גרמנייה. הוא נכד לניצולי שואה. גיטרה ענוגה ברקע, הם מדליקים משואה על רקע "יזכור" ומתחבקים בהילוך איטי. כלל לא שגרתי. והנה נסיעה לבית הוריה בגרמניה. ההורים גרים בכפר. אידיליה של אושר, חמימות ופסטורליה. כל שוט – אימאג' בנק. לגמרי לא צפוי.

כעבור 33 דקות של אינספור קלישאות (צילומים ישנים עם טירטור מסרטה ברקע. אולי די?) ומוזיקה דרמטית – כל הזמן דרמטית – אומרת קורולה: "אנחנו שני בני אדם רגילים, והיחסים שלנו כל כך מסובכים". 33 דקות, ואין לך מושג על מה היא מדברת. למה היחסים מסובכים? בינתיים הם נראים לגמרי סטנדרטיים.

רק בתחילת הפרק השני מתברר כי - מה אתם יודעים – גרמניה מעיקה עליו. כל דבר בבית הוריה מזכיר לו, ולצוות הצילום שאיתו, את אושוויץ. קיר לבנים אדומות? בניו יורק היו הישראלים הקרתגים האלה משלמים 2,000 דולר לחודש כדי לגור בתוכו. בגרמניה זה מזכיר להם את אושוויץ. בשלב הזה נשברתי. כל שני דגים באקווריום הביתי שלי מאפשרים הצצה נדירה לסיפור אהבה מרתק מזה. הקרדיטים גילו כי לעשייה הטרחנית אחראי, במידה רבה, אילן שושן, שערך את המוצר המוגמר. כה צפוי. איפה ציפי ברנד כשבאמת צריך אותה?

צריך להגיד:

*לערוץ תכלת, שהופך מיום ראשון לערוץ בתשלום: בהצלחה. תזדקקו לה.