מפת המטמון

במבט ראשון נראה, שעם מפת הדרכים האמריקנית צריך להתנהג כמו מפה, דהיינו, בשיא הרצינות, משל היינו חיילים במשימה, או אנשי מסעות, או מטפסי הרים. בלי נוסטלגיות מיותרות, בלי רומנטיקה, אלא בדייקנות מרבית. יש לבחון אותה מול המציאות, סימן סימן, מה מתאים ומה מחופף, מה בערך ומה בדיוק. אם זה לא בטוח, אז זה לא בטוח, נקודה. אם ישנן תהומות בדרך שהמפה מטשטשת או מטייחת, חובה לציין אותם, כדי שאפשר יהיה לעקוף או לחפש שביל אחר. אחרת זו מפה שאסור להשתמש בה.

מפקד שיאפשר לחייליו לצאת למסע על פי מפה לא מדויקת, יושעה מתפקידו כאשר יתברר שהם התברברו. מה דינו של ראש ממשלה הנוהג כך? ולהפך, מה נאמר על מנהיג שמקבל לידיו מפה שאמורה להוביל את אנשים לחוף מבטחים, והוא נמנע מלהשתמש בה? אלא שהדברים אינם כה פשוטים וחתוכים. המציאות שלנו לא דומה בהכרח למבצע צבאי מדויק, לכן אנשים רבים נאחזים במפות שונות, למרות שהם ערים היטב למוגבלותם. למה הם עושים כך?

ניתן לטעון, כי למרות שהללו יודעים בדעה צלולה ובראש מפוקח, שהמפה עליה הם מסתמכים אינה מדויקת, והחורים בה גדולים מדי, לא איכפת להם מפני שהם אנשים משיחיים, ולא חשוב אם משיחיותם נגזרת מדת השלום, או מדת ארץ ישראל השלמה. אלה ואלה מזהים שיש משהו לא מאד מעודכן במפה שלהם, אלה ואלה מזהים, גם אם לא יודו בכך לעולם, שהתעלמותם מסימנים שגויים, אשר קשה להעמידם במבחן המציאות, היא מסוכנת ולא אחראית, ובכל זאת, ימשיכו לדבוק בקנאות במפה שלהם, איש ונימוקו עמו: זה יגיד שזו המפה שקיבל מסבא, ומפה כזו לא משנים, וזה יגיד שזו המפה היחידה שהוא מכיר, ואין לו מפה אחרת. חסרים נימוקים?

אבל יש גם הסבר לא-משיחי לתופעה. בספר יקר ללבי קראתי פעם כי אדם המבקש לצמוח צריך לעדכן, להרחיב ולשנות את מפת הדרכים שלו, זו שדרכה הוא קורא את המציאות ונע בתוכה. המציאות משתנה, האדם גדל ועקרונותיו מתפתחים ומתרחבים איתו. לא ייתכן ש'מפת הדרכים' שהתאימה לו בשנים עברו, שנקבעה עבורו במציאות שונה לחלוטין, תמשיך לעצב את צעדיו. מי שלא עושה כך, חי על פי סימנים שאינם רלוונטיים עוד. אנשים נבדלים זה מזה, נאמר בספר, על פי יכולתם לזהות אי התאמות בין המפה שלהם לבין המציאות, ובעיקר על פי האומץ והתבונה לעדכן אותה על מנת שתאפשר להם להוסיף ולצמוח.

אפשר אם כן לקבל את מפת הדרכים כהצעה למפה בהתהוות – תוך כדי תנועה יתברר מה מפרטיה מדויק, מה יעיל ומה שגוי. ההכרח לקבל מפה חלקית שכזאת נובע מכך, שאיש מאתנו אינו נביא, ואינו יכול לשרטט מפות מדויקות של העתיד.

מלבד הדרך המשיחית, ומלבד שיטת ה"מפה הפתוחה" אפשר להתבונן על מפת הדרכים כעל המפה של 'אי המטמון', אותה הפקיד רוברט לואי סטיבנסון בידיהם של חבורת ההרפתקנים שלו, מחפשי האוצרות. המפה של אי המטמון היא מפה מטושטשת ולא בהירה, ובכל זאת, יוצאים גיבורי הסיפור לחפש את האוצר על פיה. מי שסבור שבסוף הדרך מתחבא אוצר, יעז ללכת גם בעקבותיה של מפה שרבים בה הכתמים המטושטשים, לא יחשוש להסתכן במתקפת שודדי ים, ובשאר סכנות.

אני לא בטוחה שארצה להפקיד בידם את חיי וחיי היקרים לי, אבל איני מזלזלת בהרפתקנים כאלה. למתבונן עליהם מבחוץ נדמה שהם סוחבים את כולנו לחיות בסיפור אגדה, במקום במציאות. אבל מה נעשה, הלא כל מציאותנו פה אינה אלא אגדה, ובכוח רצוננו, הפכה למציאות. גם אם כל אחד מנסח זאת בדרכו - באנו לכאן לחפש מטמון. בשאלת המטמון הזה נחלקת כעת החברה הישראלית. צד אחד חושב שחלק חשוב של המטמון כבר כאן, קוראים לו ארץ ישראל, והויתור עליו משול למסירת אוצרות האומה לעם זר ואויב, וחלק אחר טוען שעיקרו של המטמון מחכה ממש מעבר לפינה, במערה הסודית שממול, וקוראים לו שלום.

אז מה, נצא לדרך עם המפה המטושטשת? התשובה היא, שלא המפה עיקר, אלא השאלה אם יש מנהיג למסע. מנהיגים של ממש צריכים למצוא את האיזון בין הכמיהה למטמונים לבין הרצון בחיים בטוחים ושפויים. אם צריך לוותר על המסע כי הוא מסוכן מדי, מוותרים, למרות קסמו של המטמון. אם הוא אפשרי – יוצאים אליו, למרות סכנות הדרך.

וכשהמנהיגים מקרינים בטחון ואמונה, אנחנו מוכנים לצאת אחריהם להרפתקה, גם אם היא מסוכנת. מנהיגינו ייבחנו ביכולתם לספק לא רק את המפה המדויקת של העתיד, אלא גם את האתוס, את המנוע. ביכולתם לחשוף במפות שלהם – בטקסטים המכוננים, בתרבות השלטת - פינות סתר קיימות שטושטשו, ולהבליט אותם. ניתן לספק חזון שיש בו שאר רוח ותקווה גם במציאות של פשרה, ובידם הוא. אחרת נתנפץ כולנו אל הסלעים, לצהלתם הפראית של שודדי הים.