שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "אמא, תפסתי את אייכמן"

    צבי מלחין, האיש האחראי לתפיסתו של אדולף אייכמן, הקדיש את חייו לבטחון מדינת ישראל אבל מעדיף לחיות בניו יורק. כאן הוא עוסק באמנות, כותב ספרים, מרצה על השואה ומספר למי שמוכן לשמוע על כל הנורא והמופלא שברוח האנושית. מלחין, בעצמו ניצול שואה, מאמין שאין מפלצות. בני האדם אחראים לכל הצרות

    החורף הניו יורקי הקשה של 2003 הזכיר לרגעים לצבי מלחין את הסופה שהשתוללה בבואנוס איירס ב- 11 במאי 1960. השעה היתה 8 בערב, והגבר בגיל העמידה, שזה עתה ירד מאוטובוס מס' 203 לרחוב הריק של סן פרננדו, החל לצעוד נגד הרוח בדרך הביתה. מכורבל בתוך מעילו לא הבחין האיש במכונית הבודדה שחנתה בקצה הרחוב במנוע דלוק. רק קולו של הזר שפנה אליו בספרדית, "רק רגע, אדוני", עצר את התקדמותו.
    ריקרדו קלמנט, שחזר מיום עבודה במפעל המכוניות מרצדס בנץ, הרים את עיניו לעבר האיש שפנה אליו, אבל עוד לפני שהספיק לומר מילה ידיים נעלמות משכו אותו לתוך המכונית שנסעה מהמקום בדהרה. קלמנט מצא עצמו על רצפת המכונית, מכוסה בשמיכה, כשקולו הלאקוני של הזר מבהיר לו את המצב. "מילה אחת ואתה מת", אמר בגרמנית איש המוסד הישראלי שלימים התפרסם כצבי מלחין, מי שהביא ללכידתו של אדולף אייכמן.
    התוכנית לתפיסתו של אייכמן, שתוכננה על ידי מלחין ואיסר הראל, נבנתה בעקבות מידע מודיעני שהגיע לממשלת ישראל ב- 1957. באותה שנה שמע תושב העיר סוארז בארגנטינה, יהודי עיוור שאיבד את הוריו בשואה, מבתו בת ה- 19 על גבר צעיר שפגשה בבואנוס איירס בשם ניקולאס אייכמן. כשהבת סיפרה לאביה שבשיחה שקיימה עם ניקולאס, הוא אמר לה שחבל שהגרמנים לא פתרו את בעיית היהודים, החל האב לחשוד שאביו של הבחור הוא אדולף אייכמן, ושהוא חי בארגנטינה.
    האיש סיפר על החשדות שלו לד"ר פריץ באוור, התובע הכללי באסן, גרמניה, שבעצמו נאסר על ידי הנאצים. באוור, שלא האמין שמממשלת גרמניה תפתח בחקירה לבירור מקום המסתור של אייכמן, העביר את הידיעה לגורמים בישראל, ששלחה צוות של סוכנים חשאיים לארגנטינה במטרה לתפוס את אייכמן. הצוות הזה התגלה כלא מתאים למשימה, ולאחר שכמעט נחשף, הוא נקרא בחזרה לישראל. שנתיים אחר כך, ב- 1959, הרכיב המוסד צוות חדש של חמישה סוכנים, בפיקודו של צבי מלחין, שהיה אז בסוף שנות העשרים לחייו.
    כל חברי הצוות שנבחרו איבדו קרובי משפחה בשואה, כולל מלחין עצמו, שאיבד את אחותו, פרומה, שלושת אחייניו וכ- 150 קרובי משפחה נוספים. את 11 הימים הראשונים לחטיפתו של האיש שהוציא לפועל את הפתרון הסופי של אדולף היטלר, בילה אייכמן בווילה בפרברי בואנוס איירס, יחד עם מלחין ואנשי הצוות שלו ששקדו על מבצע הוצאתו מהמדינה והבאתו לישראל.
    שעות ארוכות של שיחות התקיימו בין החוקר הישראלי והאסיר הנאצי בווילה בבואנוס איירס, שיחות בהן ניסה מלחין לרדת לנבכי נשמתו של האיש ששלח למוות 11 מיליון איש, בהם שישה מיליון יהודים ומיליון ילדים, האיש שיזם את הקמת תאי הגזים כפתרון לקשייהם של חלק מחיילי האס.אס לראות את דם הקורבנות שקצרו ברוביהם.

    סיפורי בדים

    מסטודיו שלו בלואר איסט סייד, שם הוא מבלה בלילות מול בדים, מברשות ומכחולים, סיפר השבוע צבי מלחין את הסיפור המדהים על חטיפת אייכמן. את אהבתו לציור הוא גילה כבר אז, ואת הפסקות בין החקירות הוא העביר באיורים וברישומים, אותם ביצע בצבעי האיפור. מלחין צייר על ספר מפות של בואנוס איירס סצינות מקומיות מרחובות העיר, פורטרטים של יהודים שהושמדו בשואה, וגם את הפורטרט של השבוי שלו, אדולף אייכמן, שעדיין תלוי על קיר הסטודיו שלו.
    לאחרונה ראו אור שני ספרי ציורים של מלחין, בהוצאת VWF, שזכו לביקורת חמה וכתבה גדולה במדור האמנות של "הניו יורק טיימס". הספר הראשון, "ארגנטינה ג'ורנל", כולל את הציורים שצייר בארגנטינה; הספר השני, "Pebbles on the water with a Cluster of Colors" ("חלוקי אבן על למים עם תערובת צבעים"), הוא אסופה של ציורים חדשים, להם הוסיף מלחין טקסטים שכתב בעברית ותורגמו לאנגלית. שני הספרים נמכרים תמורת 90 דולר בחבילה אחת בחנויות הספרים ובאמצעות אתר האינטרנט של מלחין.

    האיש ללא עבר

    מאז שנת 1980 חי מלחין בגלות ניו יורק שישה חודשים מדי שנה. את שאר הזמן הוא מחלק בין ישראל לבין אירופה. כשהיה במוסד היתה לו האמנות סיפור כיסוי לפעילותו החשאית. הצגתו כאמן איפשרה לו להסתובב בעולם ולבצע את המשימות שהוטלו עליו. הוא אפילו לקח שיעורים בציור בבתי ספר פרטיים בווינה ובפריז. לאחר שפרש מהמוסד, בגיל 46, מצא עצמו מלחין מתמודד לראשונה עם מה שהוא מכנה "הדואליות של חיי".
    אחרי 27 שנים כסוכן חשאי, הוא הפך לאזרח אנונימי, שאפילו רזומה אינו יכול להציג ברבים. לבנו, שרצה להתגייס למוסד, המליץ מלחין קודם ללמוד מקצוע כדי לחסוך לעצמו את המצב המתסכל שבו מצא את עצמו כשהשתחרר מהשירות. הוא רצה לפתוח בקריירה של אמן אבל איש לא הכיר אותו ואת כישוריו.
    ב- 1967, מיד אחרי שאמו נפטרה, מצא מלחין בביתה את "ארגנטינה ג'ורנל", ספר המפות עם הציורים שהביא איתו מארגנטינה. מלחין, שכמעט שכח על קיומו, גילה אותו בבוידעם. הוא ביצע בו כמה תיקונים והציג אותו ללא חתימה, בתערוכה מיוחדת במוזיאון ישראל, שסחפה כיסוי תקשורתי בינלאומי. חמש שנים אחר כך, אישר לו ראש המוסד דאז, צביקה זמיר, לחשוף את שמו המלא בתערוכה שהציג בגלריית אוחנה בלונדון. זו היתה תחילת הקריירה הרשמית של צבי מלחין כאמן.
    כמה שנים אחרי שאייכמן הוצא להורג, באו שני ילדיו, תמי ועומר, ואמרו לו שהשכן מהקומה השנייה סיפר שאבא שלהם תפס את אייכמן. מלחין ביקש מהם להמתין, כמו כולם, לספר שיכתוב על הפרשה. בסך הכל הוא כתב שישה ספרים.

    גיבור אבסורדי

    במהלך השיחות עם אייכמן בבואנוס איירס, כשביקש ממנו לחתום על מסמך שבו הוא מצהיר שבא מרצונו לישראל, הבטיח לו מלחין לבוא ולבקר אותו בירושלים. וכך, לאחר שחזר ממבצע חשאי בחו"ל, עלה מלחין לירושלים ונעמד בתור הארוך שהשתרך בפתח אולם בית המשפט שבו נערך משפטו של אייכמן. "כשהגעתי לבדיקה הבטחונית, בתום שש שעות של עמידה בשמש, חשבתי לעצמי איזה אבסורד", סיפר מלחין השבוע. "הם בודקים אותי כדי שלא אהרוג אותו. לך תספר להם שאם הייתי רוצה להרוג את הבן זונה, הייתי עושה את זה עוד בבואנוס איירס".
    כשהגיע לאולם תפס מלחין מקום באחת השורות הראשונות. התובע, גדעון האוזנר, חקר את הנאשם וביקש ממנו להשיב על שאלה. אייכמן שאחז בידיו במסמכי ההגנה והתכונן להשיב, הרים לרגע את עיניו ומבטו נפגש עם מבטו של מלחין. גופו נרעד ודיבורו נעצר כשעיני שני הגברים הצטלבו בעוד התובע ממלא את האולם בצעקה: "הנאשם יענה על השאלה". אייכמן התעשת וחזר לדיון. מלחין שקם ללכת, לא יכול היה שלא לחשוב לעצמו שהאיש היחיד באולם שמכיר אותו באופן אישי הוא הנאשם, אדולף אייכמן.
    43 שנה אחרי אותו משפט היסטורי, שאותו בילה אייכמן בתא זכוכית והעולם כולו שמע, לראשונה, את עדויות
    הניצולים שיצאו בחיים ממערכת ההשמדה שהקים, אומר מלחין שהוא לא גיבור, שהוא רק היה איש מוסד, צעיר עם חגורה שחורה בקארטה, שהיה מוכן למשימה החשובה להביא את אייכמן למשפט בישראל ולאפשר בכך לדור שלם לקבל שיעור חי בהיסטוריה.

    איש אפור ולא מפלצת

    מלחין שונא מילים גבוהות כמו שואה, גבורה והישרדות. הוא לא אוהב אותן, לדבריו, כי הגובה שלהן מסתיר את האמת הפשוטה, שאז כמו היום, אנשים תמימים חפים מפשע נרצחו בדם קר. ההבדל היחיד בין אז להיום, הוא אומר, הוא בכך שאז העולם שתק, היום הוא מזועזע ופועל נגד הרוצחים.
    בסרט הטלוויזיה "האיש שתפס את אייכמן", שהופק בארה"ב ב- 1996,מוצגת מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין השובה לאסיר. מלחין מסביר שלרגע לא פעמו בו רגשות נקמה, הוא לא חשב להכות את אייכמן או להתעלל בו כפי שאפשר היה לצפות ממישהו שמבקש לנקום את מותם של בני משפחתו. מצד שני, הוא רצה להבין איך יצור אנושי מגיע לדרגה כזאת של "מפלצתיות", עוד מילה גבוהה שהוא לא אוהב להשתמש בה.
    "האמת היא שכל הצרות נובעות מאנשים, לא ממפלצות. המפלצות הן דווקא בסדר גמור", הוא טוען. "אפילו אייכמן", אומר מלחין, לא היה מפלצת. "הוא היה פקיד אפור, שכמו כולם רצה להסתדר בחיים, עם בית יפה ומכונית וולקספאגן וחופשה שנתית".
    כדי להבין את המתחולל בנפשו של אייכמן הוא ניתב את השיחות ביניהם לנושאים אישיים. הוא הרבה לדבר עם האסיר על על בנו בן החמש שאותו ראה במהלך המעקב אחריו. "הוא היה בוכה ואומר, הילד הקטן שלי כבר יודע לספור עד מאה, מה יהיה עליו, מה יהיה על המשפחה שלי", מספר מלחין. "ראיתי איך הילד הקטן מחכה לו שיחזור, איך הוא אוהב אותו. הוא שאל אותי אם הרגתי את הילד. אמרתי לו שהיהודים לא הורגים אנשים חסרי הגנה.
    "ספרתי לו שהוא נוסע לירושלים לעמוד למשפט. הוא שאל למה לא לערוך את המשפט בגרמניה. אמרתי לו שהגרמנים מכירים אותו כבר ושהיהודים רוצים לדעת למה זה קרה. אמרתי לו שלאחותי שעמדה לבד מול הגז לא היה צ'אנס לעמוד בבית משפט ושאלתי אותו למה הוא הרג את הבן הקטן שלה". התשובה של אייכמן היתה מדהימה בפשטותה הצייתנית.
    "אייכמן מעולם לא אמר שהוא מצטער על מה שעשה. אנשים מצטערים על מה שהם עושים באקראי, ללא כוונה. הוא אמר שהיה חייב לעשות את זה כי הוא היה חייל. רציתי להוציא ממנו איפה נמצאים מנגלה והאחרים. אנשים במצבים כאלה מנסים להיאחז בחוט השערה, אני הייתי בשבילו החוט הזה".

    קונים פיסות היסטוריה

    אייכמן הורשע ברצח עם ונידון למוות בתלייה. ב- 31 במאי 1962, היום שבו אייכמן הוצא להורג ואפרו פוזר בים התיכון, צבי מלחין לא היה בארץ. בנו הקטן של אייכמן, הוא יודע, הפך לפרופסור וחי היום בגרמניה. "מזל שהייתי קטן כשזה קרה", הוא אמר בכמה הזדמנויות. שני בניו הגדולים נשארו בבואנוס איירס והם ממשיכים להחזיק בעמדות נאציות.
    מלחין קיבל שני פרסי ישראל לביטחון, אבל שלח את המזכירה שלו לקחת אותם. "אצלי גיבור הוא מי שעושה את הטוב ביותר שהוא יכול באותו זמן", הוא אומר. ובניסיון להסביר את המעבר מפעילות בטחונית חשאית לאמנות, הוא אומר שאמנות יכולה להימצא בכל מקום. "בשביל אמנות, כמו בשביל ריגול, צריך השראה, נחרצות וכושר ריכוז שאתה חייב לשמור עליו עד המילימטר האחרון של העשיה שלך", הוא מסביר.
    בארה"ב וברחבי העולם זוכה מלחין, הקורא לעצמו פיטר, בכבוד והערכה. הוא מבלה הרבה בנסיעות, מחוזר על ידי ממשלות וארגונים לייעוץ בנושא המלחמה בטרור, מבוקש להרצאות על השואה בפני מבוגרים וילדים. עיתונאים ואנשי טלוויזיה מכל רחבי העולם משחרים לפתחו. במקביל העבודות שלו הוצגו בשנים האחרונות במוזיאונים ובגלריות חשובות ואספנים פרטיים רוכשים את יצירותיו במחירים גבוהים. אין ספק שרבים מרגישים שקניית עבודה מצבי מלחין כמוה כרכישה של פיסת היסטוריה.
    הכפפות שבהן תפס מלחין את אייכמן נמכרו לפני כמה שנים במיליון דולר. את הכסף הוא תרם לחיל האוויר והכפפות מוצגות במוזיאון השואה בוושינגטון.

    אזרח אמריקני

    מאז שהוא חי בניו יורק הוא מוקף בעיקר בחברים אמריקאים, רבים מהם משתייכים לאליטה הציבורית בעיר. אחד מחבריו הקרובים הוא התובע הפדרלי של מנהטן, רוברט מורגנטאו, שמלחין סייע לו לפני שנים להרשיע שני סוכני סי.איי.איי בהעברת מידע לרוסים בתמורה סייע לו מורגנטאו לקבל גרין קארד והיום מלחין הוא אזרח אמריקני. חברים קרובים אחרים הם הברון ברנרד דה רוטשילד; ארווין רוזנבאום, המו"ל של המגזין "לייף סטייל"; העיתונאי סידני ציון; ופיית' אמבינדר, שעובדת איתו כבר שנים ואומרת שהוא האדם הכי אנושי שהיא מכירה.
    בשנים האחרונות התווספו לחוג מעריציו גם מספר ישראלים הגרים בניו יורק. בני הזוג קתרינה וישראל פרי בעלי גלריית "פרי פיין ארט", הכירו אותו בפלורידה לפני מספר שנים ומייצגים אותו מול אספנים ומוזיאונים. "צבי מלחין זאת הגאווה שלנו", אומרת קתרינה פרי. "אנחנו נהנים מכל רגע שיש לנו איתו, אני חושבת שמאז המלך דוד שניצח את גוליית לא היה לנו איש כזה".
    לא כל חבריו של מלחין הם שועי עולם. סימון בן דוד, בעל חנות נעליים במידטאון, הוא מעריץ נלהב וחבר קרוב. הקשר בין השנים נוצר לפני מספר חודשים כשבתו של מלחין הגיעה לביקור. במקרה הם נכנסו לחנות הנעליים של בן דוד. בשלב כלשהו במהלך הביקור קלט סימון שהאיש שמולו הוא זה שלכד את אייכמן ולא הצליח להסתיר את התרגשותו. השניים, שמתגוררים באותה שכונה, הפכו לחברים קרובים ומבלים שעות רבות ביחד.

    סוף מעשה במחשבת תחילה

    כלפי מדינת ישראל יש למלחין רגשות מעורבים. מצד אחד, הוא אומר, ישראל היא המקום שבו הוא מרגיש הכי טוב. מצד שני, הוא מתקשה להתמודד עם השינויים שעברו על החברה הישראלית בשנים האחרונות. אחרי שנים רבות בניו יורק, מלחין אומר שהישראלים ככלל נגועים בחוסר דייקנות וביהירות שהוא מתקשה לסבול, הניסיון הכושל של סוכני המוסד לתפוס את חאלד מישעל בירדן לפני כמה שנים, הוא דוגמה לחוסר המקצועיות שעליו הוא מדבר. "לפעמים הדבר הכי אמיץ זה לא לפעול", הוא אומר, "אבל אצלנו אין דבר כזה".
    לילדים שבפניהם הוא מרצה על השואה ותפיסת אייכמן, מנסה מלחין להעביר את המסר ש"המוח הוא הכח". כשילדה שאלה אותו באחת ההרצאות אם היה לו נשק כשתפס את אייכמן, הוא אמר לה שהיה לו רק דבר אחד: שכל.
    בשנים שבהם עבד במוסד הוא היה נוהג לשלוח בפאקס מכתבים לילדיו, שדרכם היה מצייד אותם במסרים ועצות טובות לחיים. "הילדה שלי תמיד היתה אומרת לי, 'אבל אמא אומרת', ואני הייתי שואל אותה, ומה את חושבת?'" הוא מספר. "החשוב הוא לא מה שאומרים לך אחרים אלא מה אתה אומר לעצמך".
    "ומה אתה אומר לעצמך קשור גם לידיעה מתי אתה צריך לפרוש מהעשייה שלך ולהמשיך הלאה. אחרי 28 שנה בשירות הבטחון קמתי יום אחד ואמרתי, 'חלאס, עשיתי מספיק, צריך גם לתת צ'אנס לאחרים'".
    על רקע הטרור שחזר להשתולל במדינה הרגיש מלחין שהוא רוצה לעזור. היו לו כמה רעיונות והוא הציג אותם בפני אנשים שהכיר. נקבעו לו פגישות עם אנשים בתפקידים חשובים, "אבל בארץ כולם חכמים ומילה היא כבר לא מילה". הוא לא מתכוון לחזור לחיות בישראל באופן קבוע משמום ש"אני חי רק במקום שבו אני יכול לתרום". מלחין מרצה בכל העולם על בטחון וטרור, אבל להרצות ישראל לא הוזמן.
    כשנשאל לעמדתו כלפי הקונפליקט בינינו לבין הפלשתינאים, הוא אומר שנמאס לו "לקדש אבנים וזכרונות". הוא מזועזע מהרעיון שילדים חסרי אונים גרים במקומות מסוכנים כמו ההתנחלויות ונרצחים על ידי מחבלים. ילדים, הוא אומר, צריכים לחיות במקום בטוח. הוא מאמין שצריך להישאר רק בשטחים שניתן להגן עליהם, ועל אלה שלא, צריך לוותר. "זה כמו לגור בבית של עשרה חדרים שרק בארבעה מהם אתה יכול לחיות ועל כל האחרים אתה צריך לשמור כל הזמן. מי יכול לחיות ככה?, ומה זה שווה?".
    מלחין היה רוצה לקבל את מפתחות המדינה רק לצורך משימה אחת: להיפטר מערפאת. לאחריה, הוא היה פורש מהתפקיד ושב להרצאות ולאמנות ולכתיבת ספרים. "הייתי שולח אותו לתוניס ומפשיל לו את המכנסיים כדי שכולם יראו לו את הישבן. אסור לאחד כזה שמפעיל רוצחים לשבת קרוב אלינו. צריך גם לתת למנהיגים פלשתינאים אחרים את ההזדמנות לחשוב מחדש, אחרי שהוא יגורש".

    הפרדוקס הגדול

    למרות צבי מלחין רוצה ומסוגל לתרום בתחומים רבים, למרות הפעילות האמנותית, ההרצאות והכתיבה, תפיסת אייכמן תישאר לנצח מפעל חייו.
    ב- 1967 הזעיקה אותו אשתו רוני מחו"ל כשדיווחה לו בטלפון שאמו עומדת למות. כשמלחין הגיע למיטתה של אמו הגוססת בבית החולים, הוא לחץ את ידה ואמר לה, בפעם הראשונה, "אמא, תפסתי את אייכמן". החולה שחלקה עם אמו את החדר הסבירה לו שהיא לא שומעת, אבל מלחין התעקש וחזר על המשפט שוב ושוב עד ששמע את אמו לוחשת: "ידעתי שלא תשכח את אחותך פרומה".

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מאיה בירגר באומל
    בשבילו כולם בני אדם. צבי מלחין
    צילום: מאיה בירגר באומל
    האיש היחיד שזיהה אותו באולם היה הנאשם. משפט אייכמן
    מומלצים