הפסנתרן

לפני שבועות ספורים סיים קליינשטיין את המופע המשותף עם ריטה, הפקה גדולה שזכתה להצלחה רבה ומילאה את מתחמי המופעים הגדולים בארץ. במקביל הוא החל להריץ את גרסת ההמשך למסע ההופעות האינטימי "רמי והפסנתר", שהחל לפני כחמש שנים ורץ למעלה מ-200 פעם. נחמד לו עם הפסנתר ועם הדינמיקה בינו לבין הקהל. באופן פרדוקסלי, למרות שסיבוב ההופעות הקודם של "קליינשטיין והפסנתר" נחשב לאינטימי, מדובר במופע שמילא בין היתר אולמות כמו היכל התרבות. המופע החדש, לדבריו, הוא יותר "בשרי" ויכלול פחות עיבודי בלדות. בין החומרים החדשים שהוא מציג ישנם "מכתב מיוני", שיר שכתב אהוד מנור מתוך קובץ מכתבים מיוני נתניהו שנפל במהלך מבצע אנטבה. שני שירים נוספים נכתבו על-ידי צרויה להב ("דווקא עכשיו") ואסתר שמיר ("לכל אדם יש מלאך").

מדינה של רחוב אחד

"יש לי קשר ילדות עם הפסנתר", אומר קליינשטין. "הכל נולד מתוכו, והמופע הזה הוא באיזשהוא מקום חזרה לשורשים. כשהייתי בן 18 אני חושב שלא היה פיאנו בר אחד בתל-אביב ובעיקר ברחוב הירקון שלא הופעתי בו – תל-אביב הקטנה, הכרכרה, מועדון שמים, האסם, הבקתה – יו ניים איט. ניגנתי ושרתי קאברים לאלטון ג'ון, מרווין גיי וסטיבי וונדר. עכשיו אני מבצע שירים שלי וזה כיף אדיר. יש משהו במופעים האינטימיים שלעולם לא תקבלי במופעי ענק".

על השאלה האם הוא לא מתגעגע להמונים בקיסריה הוא אומר: "זו מדינה קטנה, וכל האמנים שאני מכיר, בכל סדר גודל שהוא, עושים פה הכל – גם מופעים גדולים וגם מופעים קטנים. קחי את שלמה ארצי. יש לו צוותא ויש לו קיסריה. אין פה טעם לעשות סיבוב הופעות Coast To Coast שיימשך 8 חודשים. גידי גוב אמר פעם שאנחנו מדינה של רחוב אחד. אז כן, אני אוהב את המופעים הגדולים, אבל חשוב לי להקפיד ולקשור קשר אינטימי עם הקהל, לתת לו להרגיש בבית. אני אוהב את האינטימיות הבלתי אמצעית הזו, והיא, אני משער, גם מה שהקהל אוהב. הם שומעים את עצמם שרים, הם שומעים את הנשימה שלי, זה מאד קרוב".

תראו לי מישהו שמכר

נדמה אולי שקליינשטיין כל הזמן בעשייה, אבל למעשה אלבומו האחרון יצא לחנויות התקליטים בשנת 1998. כשהשאלה על אלבום חדש עולה, הוא נאנח ואומר: "השאלה הזו גורמת לי להתנשם, כי אני מתעסק בה. אני אוסף חומרים, אבל לא יודע לומר לך איזה אלבום יהיה או מתי הוא יהיה מוכן. אני בחיפוש. יכול להיות שיש לי היום יותר סבלנות ושפחות בוער לי להוציא את כל מה שיש לי ברגע שזה נוצר. יכול להיות שאני יותר נינוח. אני חושב שכבר אין לי את הפחד, שהיה קיים בעבר, מזה שהקהל ישכח אותי בין אלבום לאלבום". האלבום האחרון שלו, "תגיד את זה", אכזב במכירות, ועל השאלה המתבקשת - האם מצב השוק הנוכחי משפיע על תהליך קבלת ההחלטות וניתוב הקריירה - הוא עונה בזהירות: "שוק המוזיקה הישראלי הוא לא נינוח או טוב. זה שוק רע עם בעיות שאי אפשר להתחיל לספור אותן. המצב נוגע בכולם. אני בהחלט לא Untouchable. זה לא סקופ ש'תגיד את זה' לא מכר 100 אלף עותקים, וחלק מזה קשור בהחלט למצב השוק. אמן בישראל צריך לקום כל בוקר מחדש ולהסתכל סביבו, לבדוק מה קורה. זה נכון לאמנים מתחילים ולאמנים כמו ארצי, ריטה ופוליקר. אני לא ראיתי מישהו שמכר 200 אלף עותקים בשנים האחרונות".

הכלכלה הישראלית אמנם מטרידה את קליינשטיין, אבל לא מפריעה לו לנסות ולפצח את הקוד שהופך שיר למוצלח: "אני לא יודע איך כותבים שיר שיהיה בו את הנוסח הנכון או את האמירה שתעבוד. זה עניין של ניסיון וטעייה, ובזה, בעיקר, אני עסוק עכשיו. אני עובד במוזיקת פופ, ומוזיקת פופ נכתבת לקהל. אני לא כותב למגירה, אני תלוי בפידבק של הקהל, ורוצה שיאהבו את מה שאני עושה. זה שאני כותב במחשבה ליצור קומוניקטיביות לא אומר שמה שאני עושה הוא פחות אמנותי. מה שגורם לי לשבת ליד הפסנתר זה משהו פנימי וזו אמנות, אבל מה שגורם לי להוציא את הדברים החוצה מורכב מדברים אחרים. יש בדיסקוגרפיה שלי יותר דיסקים שלא הצליחו מכאלה שכן, וכל מה שהוצאתי עד היום היו חומרים שהאמנתי בהם".

רמי קליינשטיין והפסנתר, 7 ביוני, תיאטרון חולון