תמיד אותו חלום

מנחם גולן יחגוג ביום שבת הקרוב יומולדת 74 עם רטרוספקטיבה עשירה שתוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. 17 סרטים שהפיק וביים מנחם גולן יוקרנו במהלך החודשיים הקרובים, 17 סרטים, שלמרות הביקורות, נחשבים לחלק בלתי נפרד מהקלאסיקה הקולנועית הישראלית. "מרגו שלי", "דליה והמלחים", "אלדורדו", "מבצע יונתן", "אני אוהב אותך רוזה", "מניפסטו", "סלאח שבתי", "עליזה מזרחי", "קזבלן", "פורטונה" ו"מלכת הכביש" הם רק חלק מרשימה ארוכה של סרטים עליהם חתום גולן, ואותם יוכלו הצופים לראות על המסך הגדול. המרדף אחרי עותקי הסרטים, בעיקר הישנים שבהם, היה מבצע מסובך, בו סייעה לא מעט בתו, נעמי. "אני לא אספן של סרטים. מה שמעניין אותי הוא לא הסרט שעשיתי אתמול אלא זה שאעשה מחר".
בגיל 74 גולן עדיין מסתובב עם מצלמה על הכתף, ולא מפסיק לחלום על עשיית סרטים: "אני חולם על הסרט הבא, זה תמיד החלום. להיות מסוגל לעשות סרט טוב, שקהל יבוא לראות אותו. זה תפקיד הקולנוע, לגרום לאנשים לצחוק ולבכות, לשקף את חיי האדם. החלום שלי היה וימשיך להיות לגמור תסריט, ללהק, לעמוד מאחורי המצלמה, ובסופו של דבר לראות את הסרט על המסך עם קהל באולם חשוך".
מה מניע את גולן לצאת במשך 41 שנה, פעם אחר פעם, למסעות המפרכים במחוזות הקולנוע? "הקולנוע שובר בדידות", הוא משיב. "אחד הסרטים הכי טובים בעולם, אם את שואלת אותי, הוא 'אי.טי - חבר מכוכב אחר' של שפילברג, מפני שהוא מתמצת בעיני את המהות של הקולנוע. אנחנו בודדים והשאלה שמטרידה אותנו היא האם אלפי שנות אור מאיתנו, קיימים יצורים מפותחים שיכולים לומר לנו שאנחנו לא לבד. אני לא רוצה להיות בודד, אני רוצה למצוא עולמות אחרים ולחיות בהם. אני רוצה ליצור יש מאין סיפורים אנושיים על עולמות וחיים אחרים".

פעם ראשונה על השואה

מאז שנת 1962, השנה בה צילם את סרטו הראשון "אלדורדו", ביים מנחם גולן והפיק למעלה מ-70 סרטים. סרטיו, שמוקרנים ומשודרים בעולם כולו, זיכו אותו בשמונה פרסי כינור דוד, וסרטו "מבצע יונתן" היה מועמד לפרסי האוסקר וגלובוס הזהב. גולן, שהוכתר כחתן פרס ישראל בשנת 1999, זכה גם בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חייו. בגיל שאנשים אחרים מדברים על פרישה, גולן אפילו לא מתלבט בעניין. הפרוייקט הקולנועי החדש, שעל תסריטו החל לעבוד לפני כשנה, מבוסס על הנובלה "באדנהיים עיר נופש", פרי עטו של חתן פרס ישראל אהרון אפלפלד, שנכתבה בשנת 1985. זוהי ההתמודדות הקולנועית הראשונה של גולן עם השואה, אותה הוא סוחב כגיבנת מהבית. "ההורים שלי עלו לישראל מפולין בשנות ה-20. הוריהם נשארו בפולין. כשהתחילו להגיע השמועות על המלחמה, הורי רצו שיעלו ארצה, אבל באירופה חיו בעיוורון. אמרו לאבא שלי שהוא מדבר שטויות, ששום דבר לא יקרה. כל המשפחה שנשארה בפולין נרצחה בשואה".
הצילומים שייערכו בפולין וגרמניה יחלו בחודש אוגוסט הקרוב, ובהפקה ישתתפו, בין היתר, השחקן הגרמני קלאוס מריה ברנדאואר, שמוכר מסרטו של סידני פולק "זיכרונות אהבה מאפריקה" ומסרטו של אישטבאן סאבו "מפיסטו", ונסטסיה קינסקי. הסרט זכה למלגה של 600 אלף דולר מטעם קרן גרמנית והוא ימומן בחלקו על-ידי המפיק היהודי-צרפתי, אלברטו עמאר מחברת ההפקה Men Street , אותו פגש גולן בפסטיבל קאן בשנה שעברה. לגייס מימון בישראל הוא עדיין לא הצליח, והתסריט, אותו הגיש לקרנות התמיכה בארץ, לא התקבל על ידן. "בינתיים מדובר בקופרודוקציה גרמנית-צרפתית", הוא אומר ומקווה שמישהו בסופו של דבר יהפוך את המוצר המוגמר לפרויקט עם נגיעה כחול-לבן.

פולקלור למכירה

יש לו בטן מלאה על האופן בו מתנהלת חלוקת כספי התמיכה בקולנוע בארץ ובעיקר על הלקטורים, שאמונים מטעם הקרנות לקרוא את עשרות אלפי התסריטים המועמדים מדי שנה לתמיכות השונות. "מי הם אותם לקטורים שישפטו?", הוא שואל ומשיב, "יש קונפליקט בין אלה שמצד אחד בוחרים לעודד קולנוע ומצד שני מוכתבים על ידי הביקורת". האמירה האחרונה נובעת, בין השאר, מתארים מעליבים שקשרה הביקורת לסרטיו של גולן לאורך השנים, אותה ביקורת שקרעה לגזרים גם את סרטו האחרון, "השיבה מהודו", המבוסס על ספרו של א.ב. יהושע. "את 'השיבה מהודו' הביקורת קטלה, אבל הקהל אהב", הוא אומר ומזכיר כי בשלושת השבועות הראשונים להקרנתו עמד הסרט בראש טבלת מכירת הכרטיסים. "במשך שנים הם קוראים לסרטים שלי סרטי בורקס, ולא מבינים שמה שאני עושה זה סרטי פולקלור, סרטים שמראים את כור ההיתוך הישראלי, את הבעיות שקיימות בחברה הישראלית".
גולן גם מתנגד לקריאתם של אנשי קולנוע להגדיל את תקציב התמיכה הממשלתית באמצעות קרנות הקולנוע. "אני אומר לממשלה שלא תיתן כסף, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה. מאה מיליוני השקלים האלה שדורשים האמנים, ייחסכו מזקנים, ילדים ואנשים שרעבים ללחם. אני בעד לסגור את הקרנות, לשלוח את כל העובדים בהם הביתה, ולהטיל מס קטנטן על סרטי הקולנוע הבינלאומיים שמגיעים לישראל, שאותו יעמידו כקרן לתמיכה בסרטים ישראליים. זו שיטה שעבדה בעבר ועובדת עדיין בכל העולם". את חלוקת הכסף מהמיסוי הוא היה רוצה שיעניקו על-פי "שיטת הרגליים", כפי שהוא מכנה אותה, כלומר: על-פי מספר האנשים שצפו בסרט.
בהקשר לכך מתייחס גולן למספר הסרטים שנתמכים על-ידי הקרנות מול אלה שבסופו של דבר עולים על הבד: "מדובר על בין 10 ל-15 אחוזים מהסרטים שנתמכים, ובעיני זו שיטה קלוקלת. אני בעד דמוקרטיה בקולנוע, בעד החלטת הקהל. כשיש קהל יש אמנות, כשיש קהל הסרט מופץ בעולם, מפני שמפיצים אוהבים סרטים שמביאים קהל. איבדנו את הקהל הישראלי בדרך, בין היתר בשל התעסקות אובססיבית בקולנוע פוליטי. מלחמה, פלסטין, ישראל, שמאל וימין אלה נושאים שהעולם אוכל מדי יום בטלוויזיה, כשאתה הולך לקולנוע אתה רוצה גיבור שתוכל להזדהות איתו. יש לנו סופרים נפלאים, אפשר לשאוב רעיונות מהספרות, כי בסופו של דבר סרט צריך סיפור טוב".