"חיל פרשים אנו" - החמצה ב"חאן"

'חיל פרשים אנו', תיאטרון החאן

זה המחזה השלישי שבונה הבמאי מיקי גורביץ' עם שחקני החאן במסגרת יצירתם המשותפת, אחרי "צל חולף" ו"מילה של אהבה" המרשימים. בניגוד להצגות הקודמות, הפעם מנסה גורביץ' לבנות סיטואציה בסיסית ריאליסטית של מפגש מחודש בין חבורה של בני חמישים פלוס במקום בו שיחקו כילדים. במהלך המשחק הם מתגלגלים אחורה לתוך "האני" הילדותי שלהם וחווים מחדש את האירועים שעיצבו את יחסיהם לאורך השנים.
שחקני הלהקה מפליאים לבצע את חילופי הדמויות בין האדם הבוגר לאישיות הילדותית, וברמה המיידית ניכר המשחק המרשים, המסתייע בתלבושות היפות שעיצבה ז'ניה שכטר ובמוסיקה הטובה של יוסף ברנדשווילי. הבעיה היא בנושא הטיפול עצמו: חיים מוחמצים הוא נושא בנאלי ולעוס עד דק. גורביץ' מנסה ללכת על הפן הנוסטלגי רומנטי, כאשר לאורך הערב מגלה הקהל סודות בגללם חדלו אנשים לדבר זה עם זה או נותרו לבדם, אלא שהסודות הללו לקוחים בעיקר מעולם המלודרמה, והדמויות הנבנות דרכם הן, בסופו של דבר, אוסף קלישאות.
גם השימוש ברמות המציאות השונות לא יוצר פיוט בימתי אמיתי, כי גורביץ' נמנע מליצור מפגש ממשי בין הדמויות ברמות הנפרדות. ללא מפגש כזה, נחשף הסגנון האימפרוביזציוני של בניית הטקסט בחולשתו וההצגה כולה שוקעת בסוג של מלל עייף וחיפוש עקר אחר רגע של התגלות, המתגשם במפגש מאולץ של פיוס על סף המוות בין שני חברים שהחליפו ביניהם נשיקה אסורה לפני שנים. מי שרוצה רגעים מזויפים שכאלה, מוטב לו כבר ללכת ל"מדאם בטרפליי".