אין לי זמן לאהוב

שלומי שבת נתקף בפרץ נוסטלגי עוד בתחילת השיחה בינינו. "אין מקום בעולם שאני אוהב יותר ממנהטן", הוא אומר בטלפון, כמה ימים לפני הטיסה שתביא אותו לסיבוב הופעות כאן. "אני אוהב את ברודוויי, התיאטראות, הריח שמחזיר אותי עשרים שנה אחורה, האווירה שיש רק בניו יורק וקשה להסביר אותה במילים. לא משנה איפה אני מסתובב במנהטן, אני מתרגש מחדש. אני נוסע הרבה בעולם, אבל היציאה מנמל התעופה קנדי גורמת לי להתרגשות אחרת שאני לא מרגיש באף ביקור במדינה אחרת".

לא פלא ששבת ממתין בקוצר רוח לביקור הנוכחי, במסגרתו הוא לא רק שב למחוזות אהובים, אלא אף מופיע בניו יורק, מיאמי ולוס אנג'לס, שלושת המרכזים הישראליים בארה"ב, בפני לא מעט חברי עבר שלו. באמצע שנות השמונים התגוררו שבת, אשתו לשעבר ושני ילדיהם במשך ארבע שנים בסטטן איילנד, ברוקלין ומנהטן. אלה היו השנים היפות של שבת, "בארבע השנים הללו למדתי להיות עצמאי, לחיות לבד, רחוק מהבית ומהמשפחה, התבגרתי, למדתי להעריך כסף", כדבריו. הזיכרון הניו יורקי שלו כה חד, עד שהוא מסוגל לשלוף פרטים מדויקים אודות המועדונים הישראליים הפופולריים של אותה תקופה ויודע לעמוד על ההבדלים בין הקהילה הישראלית של היום לבין זו של תקופתו.

לניו יורק הוא הגיע לאחר השחרור מהצבא והחתונה. חבריו, שכבר הקימו בסיס בעיר, שיכנעו את שבת להצטרף אליהם, ולו לתקופה קצרה. "כמו כל ישראלי, באתי בשביל החוויה ומצאתי את עצמי חי את חיי ומתעסק במוזיקה", הוא משחזר. "בניו יורק, למעשה, התקדמתי מבחינה מוזיקלית". וכמו ישראלים אחרים שהגיעו לניו יורק, גם שבת עבר את התחנות המוכרות: התחושה שאתה חי בתוך סרט והרגע שבו אתה מגרד את התחתית ומרגיש חסר תקווה. "הגעתי לארה"ב בלי גרוש והתחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות, כמו מנג'ר, שעל הנייר זה נשמע יפה ובתכל'ס זה רחוק מניהול", הוא מספר. "היה לי קשה לפרנס את אשתי ושני הילדים, אבל הצ'אנס שלי הגיע. התחלתי להופיע, עליתי על גל של אהדה, והתחלתי להסתדר מבחינה כלכלית. יש לי הרגשה שבתקופה שלי היה יותר חיבור בין הישראלים, הבילויים ביחד יצרו הווי.

"אני זוכר את הטירה, מועדון ישראלי בו הופעתי תקופה ארוכה", ממשיך שבת. "מאות ישראלים היו מגיעים לשם, כמעט כל תייר ישראלי שהגיע לניו יורק היה מגיע לטירה. אני זוכר שהופעתי גם בפינג'אן בבליקר, שכבר לא קיים. בימי שישי, כשהטירה היה סגור, היינו יוצאים לפינג'אן והיה מגיע קהל קבוע, ובחמש, שש בבוקר היינו הולכים כולם לאכול יחד בדיינר. היום זה כבר לא כך. זה הפך להיות כמו ישראל, כל אחד מסתכל לצד שלו, מסיים לעבוד, הולך הביתה ולא מתערבב יותר מדי. זו לפחות ההרגשה שלי. ויחד עם זאת, יש לי משהו סנטימנטלי כלפי העיר וכלפי האנשים שחיים בה. כשאני שומע ניו יורק, אני עוזב הכל ובא".

שבת לא ממש מדייק. בשנים האחרונות הוא לא מסוגל להרשות לעצמו מחוות ספונטניות שכאלה. סיבוב ההופעות המתקרב של שבת, עם חברו הטוב, הזמר יואב יצחק, ועם יקיר הטברנות ננסי ברנדס, שנפתח במוצ"ש בהופעה בברוקלין קולג', הוא הסיבוב הראשון שלו באמריקה מאז הפך לאחד הזמרים הפופולריים בישראל.

לא קל בישראל

לאחר ששב לישראל, בסוף שנות השמונים, הוא ביקש לעשות שימוש בניסיון המוזיקלי האדיר שצבר בהופעות בניו יורק, ולתרגמו לקריירה מוזיקלית מצליחה. ב- 1990, לאחר חבלי לידה קשים, הוא שיחרר לרדיו את הלהיט המזרחי-לטיני הכובש "מרגריטה", ומיד אחריו את השיר המהורהר "בגלל הרוח", שהפכו אותו לכוכב.

"זו באמת היתה הצלחה היסטרית, אבל לפני כן חוויתי תקופה קשה של שנה וחצי, בין החזרה לארץ לבין צאת התקליט. היה לי הלם חזרה, עם כל הבדלי המנטליות ועם המעבר הקשה מחיים בניו יורק לחיים בישראל. בהתחלה בכלל לא הלך לי, הרגשתי שאני לא מעניין אף אחד. היום, בדיעבד, אני מבין שלוקח לדברים זמן עד שהם קורים. אצלי הפריצה הגיעה כשהתארחתי בתוכנית טלוויזיה שעד היום אף אחד לא שוכח, 'סיבה למסיבה' עם רבקה מיכאלי".

מה היה קשה במיוחד בחזרה לישראל?

"אם היו עושים סטטיסטיקה לגבי ההתנהגות והנימוסים של אנשים בכל העולם, ישראלים לא היו תופסים את המקומות הראשונים. מצד שני, למדתי להבין ממה זה נובע. אנחנו חיים במדינה לא נעימה לחיים ולמגורים, לפחות לא בתקופה הזו, של פיגועים, מיתון, מתח. אז למי יש כוח לנימוסים? אין כוח ואין סבלנות. בארה"ב אנשים חיים בשלום, הייתי עכשיו בוולנסיה בספרד ולאנשים שם אין מה לעשות, חוץ מאשר לחייך. אצלנו כל הכסף הולך על ביטחון, ואנשי אבטחה נהרגים, ואין לזה צורה. אני מתפלל שזה ישתנה".

זמר לאומי

מאז האירה לו הדרך, הוא הקפיד שלא להיעלם, או חלילה להישכח. בנוסף לאלבומים "חברים" ו"אל תלכי רחוק מדי", הוא הקליט דואטים וסיפק סילסולים למיטב אמני ישראל, מארקדי דוכין למאיר בנאי. הסילסולים הללו הפכו אותו ליקיר הזמר המזרחי, אך לא פחות מכך לאחד הזמרים האהובים והמוכרים בקרב כל שכבות הציבור בישראל. לבד מהיותו זמר החתונות והאירועים העסוק (והיקר) ביותר מזה שנים, שבת הפך גם לזמר המזרחי האהוד של התקשורת הישראלית. בכל אירוע לאומי והפגנה, טקס או מופע הצדעה, שבת מגיח לביצוע של אחד מלהיטיו הרבים. אם לפני עשר שנים "לתת" של בועז שרעבי היה שיר טקסי הסיום הרשמי של צה"ל, היום ירש אותו "עכשיו התור שלך", שיר הנושא מתוך סדרת הטלוויזיה "בית"ר פרובאנס".

"חברים", דיסק הדואטים שלו, מכר 200 אלף דיסקים בתקופה של מכת זיופים והורדות מהאינטרנט, וסתם את הפה לכל אלה שראו בו עוד זמר קסטות. הלהיט הגדול "לכל אחד יש", בביצוע שבת ונרקיס, זכה ל- 18 גרסאות כיסוי שונות, כולל ברוסית ובטורקית. לפני חודשיים הוציא שבת את האלבום "זמן אהבה", שקיבל ביקורות בינוניות אך נמכר היטב.

עושה רושם ששבת מתקשה לעכל את ההמולה האדירה סביבו, את הצמא של הקהל למוזיקה שלו. "אני זמר ללא כיוון מוזיקלי אחיד. כל הנשמה שלי היא קיבוץ גלויות אחד גדול. גדלתי בבית טורקי עם הרבה מוזיקה טורקית ויוונית מסביבי, ובלבי תמיד אהבתי רוק וסלסה, אז הכל התמזג ביחד ולאורך כל שנות בניית הקריירה, בלבלתי את הקהל. כל דיסק שלי כולל קצת מוזיקה דרום אמריקאית, קצת אתניות, רוק רך ועברית. בהתחלה היה קשה לקהל לעכל את זה, עד שבסוף אתה מקבל לגיטימציה והופך לקונסנזוס".

אפשר להגיד שהפכת למעין בועז שרעבי וחדרת למרכז המוזיקה העברית. איך אתה מסביר את התהליך הזה?

"קודם כל, ההשוואה לבועז שרעבי היא מחמאה אדירה. גם בועז הולך על התפר בין מזרח למערב, למרות שאני מודה ומתוודה שבועז הוא יותר איכותי, בעוד שאני מפנק יותר את הקהל המזרחי. אצלי תשמע דברים יותר אותנטיים, מעוואליים, סלסולים ומוזיקה יותר מזרחית. בשנים האחרונות חל במדינה שינוי, האשכנזים חולים על מוזיקה מזרחית ועכשיו נהיה גל כזה של זוגות אשכנזים שמזמינים זמרים מזרחיים להופיע בחתונות שלהם. אנשים הגיעו למסקנה שהמוזיקה המזרחית עושה את האירוע, אבל דברים נוספים השתנו. פעם זמרים לא היו מוכנים להופיע בפני אוכלי צ'יפסים, היום זה מתקבל באהבה, שזמר מופיע ואנשים שותים, מעשנים, אוכלים ורוקדים על השולחנות. אני, להבדיל מזמרים רבים, אהבתי תמיד להופיע בפני שולחנות. למרות שעדיין לא זנחתי את החלום הגדול, הופעה בקיסריה".

זה החלום האולטימטיבי?

"לגמרי. אחרי שאני אופיע בפני איצטדיון מלא של אנשים שרכשו כרטיסים כדי לראות אותי, זה יהיה האושר הכי גדול מבחינה מקצועית. אחרי זה, אולי אני אפרוש לניו יורק".

מחיר ההצלחה

מה עמדתך בכל הקשור למאבקים שאמנים ופדרציות מזרחיות מנהלים?

"אני לא טיפוס של מאבקים, פוליטיקות והפגנות. אני לא מאמין בקיפוח ובגזענות, כל זמר שיעשה מוזיקה איכותית, יצליח בכל מקום, כך לימדו אותי. אולי יש בזה מן האמת, עובדה שעד היום לא זכיתי לקבל תמונת שער עם כל האהבה הגדולה של העם והתקשורת אלי.

זה לא מעורר בך את הצורך להביע מחאה?

"זה לא יהיה הוגן מצדי. לפני שלושה חודשים זכיתי בפרס לנדאו על תרומה למוזיקה הישראלית, במקביל למוני מושונוב ומשה איבגי. אז אם אני אבוא ויגיד 'לא קיבלתי פה', מישהו יגיד לי 'כן, אבל קיבלת שם'. גם יותר מדי זה לא טוב. שרית חדד, למשל, היא המלכה בארץ ואין לאף אחד ספק. לפעמים אני מסתכל ואומר לעצמי, שאם הייתי מקבל חשיפה תקשורתית כזאת, כל יום תמונה בעיתון, הייתי משתגע. אני מאמין במינון ומרוצה במקום שאני נמצא בו".

מה מחיר ההצלחה שלך?

"אני לא נהנה מחיי היום יום. אני לא יכול ללכת ולבלות בכל מקום, כי אני אהוב, ועם אדם אהוב כל הזמן מדברים, שלא לדבר על אנשים שניגשים אלי ומבקשים שאקליט דואט עם הבן של אחותם. לפעמים אני אומר לעצמי, 'יא אללה, אין לך חיים', אני לא יכול לאכול במסעדה בשקט, אני הולך לסרט, יושב בחושך, ואז מישהו דופק לי בגב ורוצה לשאול אותי משהו, באמצע הסרט. בחו"ל אני מרגיש מאושר כי אני יכול להתעטש בחופשיות בלי שיעירו או יסתכלו. זה לא נעים כשאתה אוכל, ובאמצע צריך לקום ולהצטלם, למרות שאני באמת עושה את זה באהבה גדולה. אין דבר כזה אצלי, שמעריץ יבוא אלי ואני אגיד לו 'לא'. פעם הפסקתי הופעה באמצע, כי שומרי ביטחון הורידו ילד שעלה על הבמה. ירדתי מהבמה והודעתי שעד שהילד לא יחזור לבמה אני לא אמשיך, אני יודע מה זה להיות ילד, להיעלב ולסחוב את זה איתך כל השנים".

אם היית יכול לעשות דבר אחד בלי לפחד שיזהו אותך, מה היית עושה?

"הייתי עומד על שפת הבריכה וקופץ ראש, עם הבטן בחוץ והשיער על החזה. אני לא הולך לבריכה ולא לים, כי אני לא נהנה. פעם נסעתי למלון באילת ובשבע בבוקר היו דפיקות בדלת, הסתכלתי בעינית וראיתי עשרה ילדים עומדים בחוץ. אז זה לא הכי נעים בעולם, בפרט שהלכתי לישון בארבע בבוקר, אבל שמתי על עצמי מגבת, שטפתי פנים וחתמתי להם הם היו מאושרים ואני, נו, גם אני בסוף שמחתי".

מה עם מערכת יחסים?

"לצערי אין לי זמן לאהוב. אני עושה המון דברים וסדר היום שלי קצת חולני, מלא בפגישות, חזרות באולפן, הופעות, לשבת ולכתוב מוזיקה. רק עכשיו שיחקתי בתפקיד אורח בסדרה 'טיפול נמרץ', ולך תתחיל, בגיל 48, ללמוד טקסטים בעל פה. אם תשאל אותי מה אני עושה בעוד שעה, אני לא יודע, רק המנהלת שלי יודעת".

חזרה למקורות

בשנים האחרונות עשית צעדים של התקרבות לדת.

"התחלתי להתחבר לזה. בשעות בהן הייתי לבד עם עצמי צפיתי בקלטות וידיאו של הרב אמנון יצחק וזה מאוד ריגש אותי. התחברתי קצת יותר לבורא עולם ואני שמח. אני לא מופיע בערבי שבת כבר שמונה שנים, ואני מרוצה מהעניין, כי עם חיים מטורפים כמו שלי זה ממש אופטלגין. זה עושה לי טוב".

למה בחרת דווקא באמנון יצחק?

"לא, לאו דווקא בו. יצא לי להכיר אותו אחרי שהתחלתי להתחבר לדת. אני מחפש את המרגוע בחיים. אני לא שותה אלכוהול ולא יודע מה זה סוטול, אז מצאתי לי נחמה בלעיסת גאת עם חברים שלי ממוצא תימני. איכשהו, בישיבות האלה עלה נושא היהדות, וזה חיבר אותי לאט לאט לדת. זו לא חזרה בתשובה, אלא התחזקות בקצב שלי.

"לאמנון יצחק יש הומור. אני לא מסתכל על הפוליטיזציה של הדת ועל המתח בין חילונים לדתיים. אני מחבב אותו. אנחנו נפגשים אחת לכמה זמן, מדברים על החיים שלי ועל המוזיקה, ומעולם הוא לא ניסה להטיף לי או למתוח ביקורת על חיי. כולם קוראים לו כבוד הרב, שליטא, שמליטא, אני קורא לו אמנון. אני בקטע של חבר, לחיצת יד ולא נישוק של היד, כפי

שעושים מאמינים מסביבו".

הוא מאזין למוזיקה שלך?

"חד משמעית לא. הוא כתב מילים משלו לשיר 'לכל אחד יש'. שרתי את זה באחד הכנסים שלו ושילמתי על זה מחיר מאוד כבד. כל התקשורת כתבה על זה. עשו לי ניתוח בלי הרדמה בעיתון, כאילו עשיתי פשע. אבל זה לא היה אכפת לי, כי עשיתי את זה מהנשמה".

הנשמה של שבת יוצאת ממנו גם דרך שיחה טראנסאטלנטית. הוא נחמד באופן יוצא דופן, מדבר בכנות אמיתית ולא מתחמק ממתן תשובות. שלא כדרכם של זמרים מנוסי ראיונות, שבת לא שולף רפליקות קלישאתיות או מנסה למתג את עצמו כזמר העולם הגדול, למרות הופעותיו המרובות בחו"ל. הסבר אפשרי אחד לחמימות ולרגישות נעוץ בגנים של משפחת שבת. אחותו, לאה, פרצה לתודעה במקביל לפריצתו של שבת, בתחילת שנות התשעים, עם הלהיטים "לא זוכרת איזה חורף", "ירח בשמים" ו"רק החיים". מאז הספיקה להוציא שלושה אלבומי סולו, שלא זכו להצלחה המסחרית שהגיעה להם. שבת לא ויתרה, המשיכה להקליט ולכתוב שירים לזמרים אחרים.

התבוננות בקריירה של שניהם היא עניין מרתק: פעם היא למעלה והוא למטה ולהיפך. רק בשנתיים האחרונות, במקביל לפריחה של שלומי, נוצר צמא וביקוש מחודש לטקסטים של לאה. השוני בסגנונות המוזיקליים של שניהם מעורר את הרצון לבדוק מה בילדותם המשותפת השפיע על שלומי ולאה לבחור בכיוונים מוזיקליים כה מנוגדים.

לפני שנתיים הם ניסו לבדוק את זה מקרוב. משפחת שבת, בהרכב מלא, נסעה לטיול שורשים בטורקיה, שהתחקה אחר מחוזות ילדותם של ההורים, באורטקי, עיר לוויין הצמודה לאיסטנבול. הטיול המרגש תועד בווידיאו והפך לסרט תיעודי בשם "סרט טורקי", שהוקרן בטלוויזיה ועורר תהודה רבה.

שבת שמח לדבר על הטיול ההוא. "או, סוף סוף אתה שואל אותי על זה", הוא אומר. "הקטע של ההתחברות ליהדות לימד אותי לכבד כל אדם, ובמיוחד את ההורים. ההורים שלי הם אנשים של פעם, כך שהתרבות והמנהגים הטורקיים די נשמרו אצלי בבית. בתור ילד, לא ידעתי להעריך את מה שקיבלתי מהבית, ורק כשהתבגרתי הבנתי שלא נתתי כלום לאנשים היקרים ביותר, אז עכשיו אני פורע את השטרות".

ומה גילית בטיול?

"כל החיים ניזונו בעיקר מהסיפורים של אבא שלי ורציתי לראות את כל המקומות שהוא סיפר עליהם; איפה הוא היה קופץ ראש לים, איך נראת העיר שבה גדל, ואת חנות הבשר והסנדלר השכונתיים. את כל הדברים האלה זכיתי לראות והאמת היא שאנחנו, האחים, התרגשנו אפילו יותר מההורים. ראינו את המקום שאבי חגג את הבר מצווה שלו, ומכיוון שטורקיה היא לא כמו ישראל, שהכל בה השתנה, אפשר לראות הכל כפי שזה היה קיים, רק צבוע מחדש.

"אחרי שחזרנו, ערכנו את הסרט והוא הוקרן בטלוויזיה. קיבלתי תגובות חמות וחזקות ברחוב מאנשים שנסעו לטיולי שורשים בעקבות הצפייה בו. הם עשו את זה מסיבה דומה לשלי: להספיק לנסוע עם ההורים לטיול שורשים עוד כשהם בחיים, כי המוות הפך בישראל לדבר יומיומי".

יצא לך לחשוב מה היה קורה אם הוריך היו נשארים בטורקיה והיית נולד שם?

"זה מצחיק, אבל יצא לי לדבר על זה עם לאה. היא שאלה אותי בדיוק את אותה שאלה, אז עניתי לה שבטח היינו דייגים או עובדים באטליז ונראים כמו המקומיים, עם כרס ושפם".