חומר טוב?

אחרי שהחלו לקבור את הספרות הרזה, אולי כדאי באותה הזדמנות, בחלקה סמוכה, לקבור את ז'אנר הווידאו-קליפ האוטוביוגרפי, סרט נע של מאורעות ורגשות ותמונות. כמו במסעדת סושי לונדונית, אין מנה ראשונה, אין קינוח, אין התחלה, אין סוף, רק אמצע נצחי. "חיים על נייר זכוכית" מאת יורם קניוק זו תפילת אשכבה מצוינת.

באחד הראיונות עמו לרגל יציאת ספרו הביע קניוק מעט צער על כך שאינו מצליח למכור הרבה ספרים, ולמרות רזומה פרוזאי מרשים, הוא בחיים לא יהיה עמוס עוז, ולעולם לא יקנה דירה משלו. עם כל חוסר השיוויון והעיוותים של השיטה הספרותית, קניוק כנראה נמצא בדיוק היכן שהוא היה צריך להיות. בודדים יכתירו אותו כ"סופר האהוב עלי" או כ"סופר שהשפיע עלי עמוקות". כמו ספרו, הוא כמעט תמיד יהיה באמצע.

שיאו כנראה היה ב"בתו" ו"פוסט מורטם" ואולי גם ב"חימו מלך ירושלים", אבל שלא כמו רבים וטובים, שנמצאים מעליו בטבלת רבי המכר, קניוק הוא עדיין סופר מחפש, שלא נח על זרי הדפנה, כך היה ב"מלכה ואני" – גימיק משעשע ונפתולי שבכל זאת הצדיק את עצמו כחוויה פרוזאית חביבה למדי, כך גם בספר הנוכחי. עצם כתיבתו של הספר היא הישג מבורך, וקניוק הוכיח שהוא עדיין יכול ללמוד טריקים חדשים. אך מהי באמת איכותו של הטריק החדש לכאורה?

שאלה של סגנון

יש ספרים שסופרים כותבים אותם יותר בשביל עצמם מאשר בשביל "קורא דמיוני" כלשהו, זו פריבילגיה שרק סופרים ותיקים יכולים להרשות לעצמם. "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הוא דוגמה מובהקת, כך גם "אשה יקרה" של יהונתן גפן, וכך גם "חיים על נייר זכוכית". הספר הוא היסטוריה יד שניה של קניוק עצמו, שחי בניו יורק הבוהמית, הקצבית, בשנות החמישים. שם הוא התחכך עם ענקי ג'אז וגיבורי תרבות כמו בילי הולידיי וצ'רלי פרקר ומרלון ברנדו.

הוא נע בקיצוניות חומרית ונפשית. כשכיסיו הכילו מעט מטבעות הוא השתכשך במסעדות יוקרה נובורישיות, ומנגד, הוא פיתח מניירות של קלושר. והעיקר, כמו הנרי מילר וזקפתו הנצחית (פלדה עם כנפיים) שכב עם בחורות שהוא לא זכר את שמן, מעין נשים שבירות שכאילו יצאו מסרטים של וודי אלן: רדיקליות, חיוורות ורוחניות עד חלחלה. בכל מקרה, התוצאה המתקבלת היא הכלאה בין "חומר טוב" של יהונתן גפן לבין ג'ק קרואק, אבל עם השיפורים הקניוקים ההכרחיים.

על אותה פלטפרומה, שלעיתים היא מתישה, קניוק העמיד את כנו והביא את גווניו המיוחדים. הספר רוחש קצביות דחוסה, נטולת פרקים או פאוזות, מלאת דמויות צבעוניות, הוללות, מסכנות, שנכנסות ויוצאות מהספר כמו אנשים ברכבת תחתית. ההשוואה מקבלת תוקף משנה כשלעיתים נדמה כי אפשר להיכנס בתחנה מאוחרת, כמו נניח עמוד 178, לצאת כעבור שתי תחנות ולחזור חלילה, ועדיין, לשמוע את אותה מנגינה בדיוק, את אותן דמויות כמו אבי נעליים, גנדי או אחרות, הנעות במעגלים פנימיים. בסופו של דבר, זו שאלה של סגנון. יש הרואים בו חפוז ופשטני, יש הרואים בו כובש ורוחש פטישים. לאלו המתחברים אליו, צפויה חווית קריאה מספקת, כי קניוק, בניגוד לג'ק קרואק, הוא בהחלט לא "אדם שחבר השאיל לו מכונת כתיבה". בכל נשימה, בכל דמות, ניכרת ידו הרכה, הציורית, שלמרות קמצניותה הנוכחית מצליחה להותיר חותם רגשי ואסתטי. אם כבר מישהו חייב לכתוב על עצמו, אז עדיף שזה יהיה קניוק.

"חיים על נייר זכוכית" מאת יורם קניוק, הוצאת ידיעות אחרונות, 364 עמ'