שולטת בשלט

תשמעו קטע, ממש דירה מעלי גר לו הסולן של אחת מלהקות הרוק היותר מצליחות בארץ (כמה כאלה כבר יש, בינינו?). למה אני מספרת לכם את זה? פשוט כי זה עושה את הגילוי הבא שלי הרבה יותר מביך. קיץ עכשיו, החלונות פתוחים, בין קומה לקומה אין כל כך הרבה מרווח ואתם מבינים.

כבר שבועות שחוץ מלהיטים של רובי וויליאמס, מדונה וגברת לופז-אפלק, הבחור נאלץ לסבול אותי שרה ממיטב להיטי מדינת ישראל לדורותיה, באופן ובלהיטות שהיו גורמים גם לסימפטי שבבוחנים בלהקה צבאית למרוט את השערות שעוד נותרו לו על הראש ולהתנדב לשירות פעיל בש"ג של הבסיס בבית ליד.

ומי האשמה?

כמו בכל אירוע מביך בחיי, גם כאן האשמה הבלעדית היא הטלוויזיה. מתברר שבלי שחשדתי בכלל פיתחתי התמכרות ל"לא נפסיק לשיר - כוכב נולד", התוכנית שמפילה את כל המחסומים הנפשיים שהיו לי לגבי שירה, מאז שבכיתה ד' רמזה לי המורה למוסיקה שאולי כדאי שארד מהרעיון של לשיר במקהלה ואחפש את עתידי במקרמה.

וכך, עליזה ושמחה, מלאה באשליות על פרטיות, אני מתיישבת מדי שבוע לבדוק מה חדש במצבת הזמרים, מי כשל ומי עבר עוד שלב, מתבוננת בהתרגשותם בקור רוח שרק מי שיושב לו מוגן בבית יכול לחוש, ומגחכת למשמע נטייתם המצחיקה של כל הזמרים לשדרג כל שיר שהוא בסילסולים אינסופיים, כדי להשוויץ בקול שאלוהים שפך עליהם. ברינה ובדיצה אני מלווה אותם בכל שבריר אקורד, כושלת פעם אחרי פעם בנסיונות זיהוי השירים שמיטלמן מחלק לצלילים, ופוצחת בשירה אדירה בכל פעם שרק נרמז שאפשר.

הימהומים

ואם זה לא מספיק, גיליתי שיש לי נטייה לגרום למצב גרוע להתעלות לרמת מצב חירום של ממש, על ידי הימהומים של מעברים מוסיקליים סטייל "פם, פם, פם, פם!" וגם "לה, לה, להההה!" בקול רם כל כך, שחייזר לו נחת בסלוני היה בטוח שכל קווי התקשורת נפלו ואני מנסה בכל כוחי לתקשר עם הרמטכ"ל, שיושב כרגע בלשכתו, שנוטה להגדיר את עצמו כמוסיקאי וברגעים אלה ממש ודאי מחשב את עלויות המקדמה לאולם שנתנו לפני כמה חודשים, וכמה מהר הוא יוכל לברוח ממני בלי שאבחין בנעשה, שכן אהיה עסוקה בלהתפקע מצחוק מהאסף אשתר הזה, שהוא חמוד אין מה להגיד.

על הנייר אפילו אני, שהשתדלתי לצפות בעונה הקודמת של "לא נפסיק לשיר" מתי שרק יצא לי, לא הייתי בטוחה בסיכויי ההצלחה של הריאליטי המוסיקלי הזה. כמה טוב לגלות שטעיתי. היי, רגע. כמה טוב? כולם, הצטרפו אלי, "כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב לראות אותך שוב". שנייה, רגע, אני כבר מסיימת. טוב, אני אשיר בשקט. אוף.

בתיה בתיה, מה העניינים?

"בתיה, בתיה, אני על הפנים", כך שרו ב"העולם הערב" וכך, אם יש צדק בעולם, ישירו גם בפרק הסיום של "משחק החיים". בין כל שאר הדברים שהופכים את "משחק החיים" לטלנובלה טובה יותר מקודמותיה, אפשר למנות את המשקל הגדול יותר שמקבלות דמויות המשנה.

נכון, הן עדיין שם בעיקר כדי לתמוך בגיבורים הראשיים, אבל אי אפשר שלא לשים לב שהדמויות הללו מקבלות הרבה יותר נפח ועניין מבשנים קודמות. לא עוד זוג מאוהב, זוהר בבדידותו מול העולם האכזר, אלא מספר עיניים דואבות בכל פרק. מה יש, למה לסבול לבד. הכל במגבלות הז'אנר כמובן.

מכיוון שלדעתי יהודה לוי הבא (ולמה בדיוק צריך הבא, עוד לא הספקנו למצות את המקורי) לא יגיע מ"משחק החיים", יש זמן להביט כמו שצריך גם בדמויות הנשיות. אז על לירון וייסמן, נסיכת הקרח, החסרה כל שמץ של יכולת לעורר אמפטיה, כבר כתבתי.

אני עדיין סבורה שהבחורה היא ליהוק גרוע לתפקיד הראשי הזה, אבל, כמו שכבר אמרתי, טוב שיש לה דמויות משניות טובות (הכל במגבלות הז'אנר, כמובן) שתומכות בה. אחת כזו, שדווקא אין לה הרבה סצינות עם ליה, היא נינה קוטלר שמשחקת את בתיה, פסיכולוגית אמיתית, מה שהופך אותה לכותל המערבי של כל בני המשפחה ומקשה עליה לתחמן כראוי את חייה.

חופשה בתאילנד

הרי כל בר דעת יודע שהדבר הכי טוב עבור אותה נינה הוא לקחת את הריקרדו-תומר שלה לחופשה ארוכה בתאילנד, ולהרחיקו ככל האפשר מאותה ריקי חסרת המזל באהבה. אבל לא, כראוי לבחורה עם מצפון המחשבה אומנם עוברת במוחה, אבל כעבור שתי סצינות היא מתפכחת, פורצת בבכי וחוזרת בתשובה היישר לביתה של חברתה הנחשה נירה, אם כבר מדברים על מישהי שנוקטת בצעדים משמעותיים כדי לשפר את חייה.

בתור מי שמקדישה מאמצים ניכרים להימנע מספוילרים, אין לי מושג מה הולך לקרות בעתיד בסידרה, אבל הניסיון לימד אותי שבתיה היא דווקא לא מסוג הדמויות שמגיע להן סוף שמח. בכל זאת, מדי ערב, עת אני צופה ב"משחק החיים" (ושלא תטעו, אני כמעט לא מחמיצה פרק), משום מה תשומת הלב שלי מתמקדת בעיקר בבתיה, הגיבורה הטרגית לבית "משחק החיים". אני, באופן אישי, מחזיקה לה אצבעות.

סוף סוף

במבזק חצות של הערוץ הראשון במוצ"ש לא אמרו "אחרינו המשך הסרט 'חוק וסדר'", אלא "אחרינו המשך הסידרה 'חוק וסדר'". יפה שהתעדכנתם, אבל מה עם "חוק וסדר: מדור מיוחד"?