ערב ענוג-עצוב

במסגרת פסטיבל ישראל עולים שלושה מופעים קאמריים שכולם בהפקת התיאטרון הערבי-עברי ביפו. במופע אתמול (ב') ישבו על הבמה ליד שני שולחנות קפה, חבורת משוררים צעירים, ערבים ויהודים והקריאו משיריהם.
הערב כולו דו-לשוני: משורר ערבי מקריא שיר משלו, בערבית, ובמקביל מוקרן על מסך תרגום השיר לעברית. ולהפך. פה ושם משובצים קטעי מוזיקה ושירה ערבית בביצועו של השחקן-זמר נורמן עייסא בלווית קלידים, עוּד, כינור ודרבוקות. עייסא, למרות היותו שחקן (תיאטרון חיפה, הטלוויזיה והקולנוע) נמנע ממחוות דרמטיות ופומפוזיות. הוא מגיש את המוסיקה שלו באופן אינטימי, כאילו הוא שר לך, בקול רך ונעים להפליא. את הערב חתמה לאה שבת, והיא כתמיד, אישית לגמרי ובלתי אמצעית לגמרי, טבעית בקולה הצרוד-משהו ומסקרנת.

אז למה ערב ענוג?

כי שירה ראוייה, המוקראת בפי יוצריה, בטוב טעם ובלא זיקוקי דינור מיותרים, זוהי תופעה תרבותית ענוגה. הכל אתמול היה רך כל-כך - המילים, הדמויות על הבמה, טון הדברים, המוסיקה. ומה משוררים המשוררים? כך למשל:
"יש סִפּוּרים שמתחילים קשה / כגון: לא מזמן היה לי אהוב / או קל, כגון: הוא עזב אותי / הוא חשב חלל, ואני חשבתי גוף / ..../ .. יש כמה דברים / שהייתי יכולה לומר לו, עכשיו / לו היה יוצא מן האמת של הדמיון / אל השקר של המציאות / לו הייתה נופלת עליו רוח השטות / כגון, הגש לי את סופי. כגון, יגון." ("מזמור לְסוֹף" מאת שירה סתיו)
וגם:
"תשוש אני מסיר עולך מעלי / כאב אוחז בי כניבי צפע. / עוטה את מסיכת גבריותי / בחופזה לוגם את הקפה. / בצאתי אל יומי / אני מאמן את לבי, מדרבנו / למרוד, לנקום כבוד שהופקר. / וכשהוא מתבונן בך / הופך שקוף, חלוש ככנף פרפר / שנשרף בלהט הבעירה. / אני משתדל להימלט, להציל את שנותר ממני / אבל איני יודע לאן מוליכות רגלי / מכיר אך ורק את הנתיב המוביל אלייך, / הקורא לי. / בכניעה אני נענה / לכמיהה בעיניים / באצבעות / בשפתיים / ולרעלים בזיכרונות." ("רעל וגעגועים" מאת אנוואר סאבא)
אבל לא רק על אהבה וקנאה הם שרים. יתכן ורושם שלי שטחי-משהו, אבל דומני שהיהודים שביניהם משוררים על העצמי ועל מה שקורה ליחיד ולסביבתו האינטימית (אוהבת ואהוב, אב ובן). והערבים דומני, גם אם נדמה שמשוררים על האינטימי, הם משוררים בעצם על הכללי, אולי הלאומי, אפילו הפוליטי. אני מניח שאפשר להתווכח על משמעות המשפטים הבאים, משירו המרשים מאוד של ויסאם מוניר ג'ובראן "כאשר הים מאבד את זיכרון הגלים": "... אני מדמם את עיני בדממה ובולע את הלקסיקון של אמי. אני / אונס את לידתי כדי שלא אמות, אני מתאגד כאגדה בבטן לויתן, / נוטע את זוהמת זכרוני באגם הבאות...". אבל דומני שלאיש לא יהיה ספק באשר למשמעות מילותיו של אנואר סאבא בשירו "המבשר": "... / הוא יסיר מעליה / את זה שפרח ליום / ובדם חפים הכתים את העפר, / זה שזרע זרעי שנאה בשדות, / זה שפצע באזיקי כפייה והכנעה / את אמות ידי הקורסים התשושים / ...".

ולמה ערב מוזר?

כי מוזר לפגוש בליבה של המציאות שותת הדם שבה אנחנו חיים, בליבה של המציאות רווית הציניות, וההגחכה והגסות, מוזר לפגוש בליבה של מציאות חיינו .... שירה. כמעט מפליא ששירה בכלל נכתבת, ובודאי מפליא שיש מי שמאמין בשירה, בעוצמתה, בחשיבותן של המילים. לא מפליא אותי לעומת זאת שיש מי שאוהב שירה, וזה מוביל לשאלה הבאה.
למה ערב עצוב? עצוב שלערב כזה - שכולו חף מאיבה, עוינות, או חשדנות; ערב שכולו אך חמלה הדדית ואנושיות - שלערב כזה מגיע כל-כך מעט קהל. כמה עשרות בודדות של בעלי רצון טוב, ותו לאו.
וכאן המקום לומר כמה מילים על תרגום מעברית לערבית ומערבית לעברית, לאו דווקא שירה. מדהים כמה מעט תרגומים שכאלה נעשו בכלל. אנחנו – ערבים ויהודים – אחוזים זה בזה בצבתות היסטוריות ויודעים בעצם כל-כך מעט זה על זה. לפני 70 שנים, ב-1932 תרגם המזרחן הארץ-ישראלי מנחם קפליוק, את ספרו האוטוביוגרפי של אחד מגדולי סופרי מצריים במאה ה-20 טאהא חוסיין "הימים". ספרות ערבית רבה, בין אם קלאסית או מודרנית, תורגמה באותם שנים (שנות ה-30 – 40) לעברית, אך תנופת התרגום נבלמה משנותקה ישראל מן העולם הערבי ב-48. במהלך השנים מאז נוספו ונתרגמו פה ושם ספרים (בעיקר משל סופרים מצרים כנג'יב מחפוז, יוסוף אידריס ותופיק אל-חכים; וגם מעט ספרות מקומית-פלסטינית ובראשה הנובלות של אמיל חביבי), פה ושם תורגמו שירים (בעיקר שירה ערבית קלאסית) – אך כל אלה לא יישוו למהלך התרגום הגרנדיוזי לעברית של ספרות אירופית, או לטינו-אמריקנית למשל. מדוע? מן הסתם האיבה המדינית מקרינה את שלוחותיה גם לעוינות ספרותית. העובדה היא שגם כשנתרגמו הספרים הם לא זכו בדרך כלל להצלחה בקרב קהל הקוראים, עוד הגבירה את הסתייגותם של המו"לים מלהוסיף ולתרגם. ואשר לתרגום ספרות עברית לערבית, כאן דומני המצב עוד חמור בהרבה. אמנם יש מפעלים הראויים לכל שבח, כמו מפעלו של מוחמד גנאים המתרגם זה שנים יצירות ספרות עברית חדשה לערבית. אך זו טיפה בים ומפליא ממש כיצד בעולם הערבי הכה-גדול לא נמצא מספר סקרנים ותאבי עיניין גדול דיו שיצדיק נפח גדול יותר של תרגומים מעברית לערבית.
על רקע זה מפעל קטן וצנוע כמו הערב הזה אתמול, זוכה למשנה משמעות. והערב הזה זו אינו אלא בבואה קטנה למפעל הגג הקרוי התיאטרון הערבי-עברי ביפו המנסה להפעיל מודל אמנותי המאפשר הרמוניה עברית-ערבית ודו-קיום לשוני בזמן. לעיתים הם יוצרים בעברית, לעיתים בערבית, לעיתים במשותף. ונקווה שהשיתוף הזה ישרוד את הגלים.