ספר אסור, ספר מותר

הנה ספר קטן וצנוע ובו מאה טיעונים בזכות חופש הביטוי, והוא צריך לגור על מדפיו של כל מי שחרד לגורלה של המילה הכתובה – ולגורלות של בני האדם שכתבו אותה.

מאז שאלוהים אמר "יהי אור", אנחנו יודעים כי העולם נברא במילה. בני אדם מבוהלים, לאורך ההיסטוריה, האמינו כי מלים עלולות גם להחריב את העולם הזה, ולפיכך ניסו לאסור, בכל דרך אפשרית את עצם קיומן, את פרסומן ואת הפצתן. השיטות של העולם העתיק היו הפשוטות והיעילות ביותר: רצח של סופרים, ניתוץ לוחות ועליהן כתובות קדושות למישהו שלא מצא חן בעיניך, רדיפה שיטתית של מאמינים בספר כזה או אחר, חיסול ממוקד של כתבים. השיטות הללו עבדו בהצלחה מרובה גם במאה העשרים, שנודעה במדורת הספרים הגדולה של הנאצים (בין הבוערים: "אמיל והבלשים" של אריך קסטנר, כתביו המדעיים של איינשטיין, השירים של היינריך היינה ועוד רבים וטובים) כמו גם במותם-המאורגן-טרם-עת של סופרים גדולים בברית המועצות (פסטרנק ומנדלשטאם, איסאק באבל ואחרים).

במקומות אחרים הופעלה צנזורה של בערות. בסין הקומוניסטית השלטונות שינו בהדרגה את אופי הכתב הסיני המודרני כך, שתלמידים שוב לא יכולים לקרוא כיום בכתבים עתיקים – שממילא נפסקה הדפסתם. תרגומים מספרות העולם נעשו רק בפיקוח מגבוה. שליטה ממשלתית מלאה הופעלה על אספקת נייר לסופרים ולספריהם – בסין כמו בברית המועצות. אחד מגדולי הסופרים בשפה הרוסית במאה העשרים, מיכאיל בולגאקוב, לא ראה בחייו את יצירתו "האמן ומרגריטה" בדפוס, מפני שהכילה דיון תיאולוגי על מהות חייו של ישו בצד סאטירה נוקבת על אודות מעללי המשטר. משוררת ענקית, אנה אחמטובה, הורשתה לפרסם במשורה רק אחרי שהסכימה לכתוב פואמה לכבוד יום הולדתו של סטאלין. והיא הסכימה משום שהובטח לה כי בנה היחיד, שהיה אסיר בגולאג, ישוחרר אם רק תיאות לכתוב.

מה מותר לחרדים?

"מאה הספרים האסורים" הוא רשימה של כתבים שבמקומות מסוימים ובזמנים מסוימים אי אפשר היה למצוא אותם, אסור היה לקרוא אותם – וכותביהם וקוראיהם כאחד היו צפויים לעונשים יצירתיים ביותר. מן העולם העתיק, קחו לדוגמא את אובידיוס, ש"אמנות האהבה" שלו לא מצאה חן בעיני השלטונות הרומיים עד כדי כך שהגלו אותו לפרובינציה הנידחת שלהם ששמה כיום רומניה, שם כתב את ה"מטמרופוזות" שלו. באותה תקופה פחות או יותר, "הברית החדשה" נחשבה כספר מסוכן ליהודים ולפגאנים כאחד. יהודים חרדים מנועים מלקרוא בה עד היום, כפי שהם מנועים מקריאה בכל דבר שנודף ממנו ריח של חילוניות – החרדים הם החמורים שבצנזורים, ולא חשוב לאיזו דת בדיוק שייכת החרדיות.

גם לקוראן נועד גורל דומה בתקופות מסוימות, באימפריה הקתולית הגדולה שבשליטת הכנסיה. הכנסייה אף קבעה מה מותר ומה אסור לקרוא, והפעילה לשכה צנזוריאלית ענקית שדאגה, בין היתר, לארגן רדיפת-סופרים ולא רק החרמת-כתבים.

הכנסיה ניהלה במשך מאות בשנים רשימה שחורה של ספרים. מי לא היה שם: פעם אסור היה לקרוא בכתבי אריסטו ופעם "גרגנטואה ופנטגרואל" של ראבלה נחשב לתועבה, פעם היו אלה המחזות של מולייר ופעם – "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס.

הכנסיה הקתולית לא היתה לבדה בסיפור הזה. גם מוסדות דת יהודים שחשו בהלה לנוכח מלים כרוכות בספר עשו מעשים חמורים למדי, כמו להחרים את ברוך שפינוזה בשל השקפותיו התיאולוגיות. מנגד, תיאולוגים נוצרים התנכלו ל"מורה נבוכים" של הרמב"ם.

תשמור על הפה שלך

ככל שרוח החירות של האדם המערבי הלכה והתעצמה, כך נוספו עוד ועוד צנזורים למשחק סתימת הפיות. פעם היו אלה דיני העונשין האנגלו-אמריקנים שיצרו את המונח "תועבה" ויצקו בו תוכן משתנה לאורך הדורות, פעם רשות הדואר האמריקנית שסירבה להפיץ ספרים "מתועבים", פעם חכמי הדת המוסלמים הקיצוניים שהוציאו פתוות לא רק על סלמאן רושדי בשל "פסוקי השטן", ופעמים רבות – ולא כל כך מדווחות – התחוללו החרמות מקומיות של ספרים שונים ומשונים בטענה ובתואנה שהם "משחיתים את נפש הנוער".

הספר הקטן והחשוב הזה הוא תרגום ועיבוד של ספר אמריקני שעוסק ב–banned books. לא בדיוק ספרים "אסורים" בלבד, אלא מוחרמים: גם כאלה שראו אור ואפילו נחשבים לקלאסיקה מודרנית, אלא שעד ימינו – כמעט או ממש – יש מי שסבורים כי הם לא ראויים לעלות על המדפים. בין הספרים שנאלצו לפלס להם דרך בבתי משפט עד שיצאו לאור בארצות הברית: "מאהבה של ליידי צ'טרליי" של ד.ה. לורנס, "חוג הסרטן" של הנרי מילר, היומנים של אנאיס נין, מסמכי הפנטגון ואחרים. בין הספרים שהורים ומורים מבקשים להחרים מדי פעם, בכל מיני מדינות בארצות הברית: "אוהל הדוד תום" של הארייט ביצ'ר סטו (מציג את השחורים באור כנוע ונחות) " תום סוייר" ו"האקלברי פין" של מארק טווין (מעודד שוטטות והתרועעות עם שחורים), "התפסן בשדה השיפון" של סאלינג'ר (מכיל ניבולי פה ומעודד התאבדות) "העין הכי כחולה" של טוני מוריסון (דכאוני ומכיל מלים גסות) ואפילו יצירות של ג'ודי בלום (מעודדות יחסי מין בין קטינים).

מצעד האיוולת המילולי, כך נראה, לא יסתיים לעולם. גם במדינות הליברליות ביותר מתקיימת צנזורה בטחונית שמדי פעם מבקשת לחרוג מסמכויותיה. גם אצלנו צריך להגיש לצנזור הצבאי אפילו יצירות בדיוניות שמזכירות איכשהו את קיומם של גברים ונשים בירוק. אני מניחה שגם בבתי הספר שלנו יש ספרנים חרוצים שפשוט מורידים יצירות מן המדף, בשקט-בשקט ומבלי לספר לאיש. כוחה הגדול של הצנזורה הוא בעצם שתיקתה על אודות מעלליה.

חסרו לי בספר הזה, שהאוריינטציה שלו היא אמריקנית במובהק, ערכים שמוקדשים לספרות אירופית – כמו ליצירות של אחמטובה, בולגאקוב ובאבל שהוזכרו לעיל. עוד חסרו, כמובן, ערכים שמתייחסים לספרות סינית, לשירה ערבית ועוד יותר מזה – לרשימת החיסולים של סופרים ומשוררים בעולם, שכל חטאם היה, שכתבו את מה שחשבו. "מאה הספרים האסורים"? לצערי, יש הרבה יותר. ועוד יהיו.

"מאה הספרים האסורים", תרגם ועיבד: יותם ראובני. הוצאת נמרוד, 106 עמודים