הלו, מישהו שומע?

על הנייר נדמה כי הרעיון לשלב בין כוריאוגרפים לבין מוזיקאים ישראליים, עתיד ליצור כור היתוך מושלם לעשייה מקורית, עשירה וחדשנית. בפועל "כוריאוגרפים בדו-שיח עם מוזיקאים", שעלה בשבת על במת פסטיבל ישראל, היה ארוך מדי, נפוח מדי ומתיש. לא שמדובר בערב מחוסר לגמרי ברגעי קסם, ההפך, הן מבחינת כוריאוגרפיה והן מבחינה מוזיקלית אפשר היה למצוא בו נחמות רגעיות ובכל זאת, במכלול מסתבר שהשלם קטן מסך חלקיו.

תפתחו את הדלת

את הערב פתחה עבודתו של הכוריאוגרף והרקדן עמנואל גת, "שני כלבים טפשים". למרות שלכאורה צריך היה לומר "עבודתם המשותפת של עמנואל גת ולהקת הראפ MWR", שיתוף פעולה לא היה כאן למרות ששני הצדדים בעסקה נתנו הופעה מרשימה. גם דיאלוג בין היוצרים ובין שפות היצירה שלהם לא היה ובנקודה זו מדובר בפספוס. פספוס נוסף היה הוויתור על תרגום לעברית של הטקסטים של MWR, אני משוכנעת ששרת החינוך שנכחה באולם היתה רוצה לדעת מה אומרים שלושת הראפרים מעכו, ולצורך העניין גם אני. דיאלוג לא היה כאן מפני שפסקול העבודה היה מורכב מקולאז' מוזיקלי שכלל קטעים מאת או בביצוע מחמזה אל-דין, לאונרד ברנשטיין, קסנאקיס, גיום דה-מאשו וקטעי טקסט מאת פושקין או אחרים בביצוע "הגשש החיוור". בין קטעי העבודה ובאופן מופגן בנפרד מהמחול נשזרו קטעי הראפ. כש-MWR שרו "איפתח אל באב" חשבתי שבהחלט חבל שדלת היצירה המשותפת הזו לא נפתחה בפניהם. מבחינה כוריאוגרפית מדובר בעבודה מרגשת לחמישה רקדנים מוכשרים במיוחד. כמו בגוף כך גם בחלל מנקז עמנואל גת את התנועה למרכז הכובד. בגוף התנועה שלו עוברת תמיד דרך אגן הירכיים ובקומפוזיציה של היצירה הנוכחית כל המשתתפים מתנקזים למרכז הבמה. התנועה בחלל היא גלית ומעגלית ומשתמשת בשירת קאנון. קצת כמו בצפייה בתנועת החולות על הדיונות המדבריות, כך קשה להסביר מהו הדבר שהופך את השפה של גת למהפנטת. יש משהו בזרימה, בחזרה על תנועות ובפשטות אולי דווקא ביומיומיות של התנועה שמביאה לידי ביטוי את גודלה ועושרה של השפה. "שני כלבים טפשים", היא עבודה איטית, מופנמת ומרתקת. דווקא מפני שאין מדובר בעבודה פרונטלית, מעניין היה לצפות בה בחלל רב כיווני. בהתחשב בעובדה שנוכחותו הבימתית של גת ממגנטת, יש להדגיש את העבודה המרשימה של שאר הרקדנים המשתתפים בעבודה – אודרי אבירן-דליס, אנה ויסמן, סמיון לפין וסהר עזימי. בולט במיוחד עזימי, שרקד לצדו של גת לאחרונה ב"אך הבתולה היתה זמינה". בניגוד לעבודה הקודמת, בעבודה זו עזימי, רקדן יוצא מן הכלל בפני עצמו, לא רק שאינו נבלע אלא מצליח להעביר את השפה של עמנואל כאילו היתה שלו.

אלמודובר של המחול הישראלי

בניגוד לעבודתו של גת, "Joy" של יוסי יונגמן, מציגה שילוב כוחות מקסים בין המוזיקה המקורית של ארז נטף והביצוע של הרקדניות אורנה קוגל-שמש, קרן מלכית וסנדרה בראון. זו עבודה ראשונה מזה זמן אותה יונגמן יוצר, אך אינו מבצע. הפעם הוא מפנה את הבמה כולה לנשיות, קושר לה כתרים ומהלל אותה. אם בקולנוע יש את הנשים של אלמודובר, במחול הישראלי יש את הנשים של יונגמן. לא חשוב איך תהפוך את זה, תמיד יהיה להן מקום של כבוד ביצירה שלו. זו עבודה רכה שכולה זמר לעדינות ולניואנסים, כשהמוזיקה של נטף משולבת ומשתלבת בתוך התנועה ומעשירה אותה. "Joy" בנויה מפרקים תנועתיים שאינם אחידים ברמתם ויוצרים חוסר קוהרנטיות כמכלול, אך עם זאת היא מלאת חן. בחלקה הראשון של העבודה ישנה תחושה של דלות תנועתית יחסית לעבודותיו הקודמות של יונגמן, אולם בחלקה השני מתגבש כיוון ששם דגש על משפטים קבוצתיים והרבה מילים הלקוחות משפת המחול הקלאסי. המוזיקה נפלאה והזמר רביד כחלני, שיושב על הבמה במהלך העבודה, מלווה את היצירה בשירת Soul אדירה עם קול מהמפתיעים שנפגשתי בהם. זו עבודה שיהיה מעניין לראות על הבמה הביתית של מרכז סוזן דלל.

אכזבה

האכזבה של הערב היתה ללא ספק עבודתה של הכוריאוגרפית נעה דר, "בארץ שחורה שחורה". אילמלא המוזיקה מאת אורי פרוסט, אפשר היה להגדיר את 50 הדקות הללו כבזבוז זמן קולוסלי. דר ניסתה להרשים עם תערובת להטוטנית של תנועה בתהליך, אבל התוצר הסופי נראה כמו ניסיון לא גמור לחפש משהו, שעד לרגע זה לא הוברר פשרו. לבי על הרקדנים שנדמה שיחד עם הקהל עברו מסכת התעללות קשה.