הקרב האחרון של הדוד וילו / ארי פולמן

"אלה החיים שהייתי רוצה לחיות", שיוצא בימים אלה ב"עם עובד", מתאר 20 מסעות של ישראלים ברחבי העולם. בין הכותבים: חיים באר (לונדון), יוסל בירשטיין (ירושלים), דן צלקה (בורמה), דן דאור (הטאג' מהאל בהודו), נילי לנדסמן (קרית שמונה), יורם מלצר (בואנוס איירס) ועוד. הנה קטע מתוך הסיפור של ארי פולמן.


נולדתי בעשרים וחמישי לפברואר 1964, באודיטוריום של בית הספר לרפואה בירושלים. אמא היתה בת 44 כשזה קרה, אחות מוסמכת עם מודעות חברתית - כך שלא היתה לה כל בעיה לשכב על שולחן המרצה באולם דיניץ, כשמאה וחמישים סטודנטים לרפואה מסתכלים לה בתוך הכוס ומחכים שהראש שלי ייצא. כל אותו הערב ירד גשם כבד. אבא שלי, כמו תמיד, היה בהפלגה באוקיינוס ההודי והדוד וילו הסתובב באולם הכניסה לאודיטוריום, עישן כמו משוגע, ולא ידע נפשו מרב מתח. זה לא שהדוד וילו היה מוטרד מעניין הלידה הציבורית שלי, הרי היו לפחות חמישה רופאים מוסמכים באודיטוריום, ועוד כמה סטודנטים שנה חמישית שהוגדרו כמחוננים, כך שלכולם היה ברור שאמא ואני בידיים בטוחות. אבל הדוד וילו בכל זאת היה על סף התמוטטות עצבים, כי באותו הלילה הוא חיכה למברק ממיאמי, מברק שיאושש את כל הפחדים שלו, לפיהם סוני ליסטון הרג את מוחמד עלי בקרב על תואר אלוף העולם לאיגרוף במשקל כבד.
הזיכרון שלי לא ממש יורד לפרטים הקטנים כשאני משחזר את הלילה ההוא, אבל אנשים שהיו שם נשבעים שבדיוק ברגע הקריטי, הראש שלי כבר היה לגמרי בחוץ, פרופ' זנזורי הסביר לסטודנטים על עוד אפשרות אחרונה להסתבכות נשימתית של התינוק, כשהדוד פָרץ לאולם מנופף לכל עבר במברק שהגיע בוער מפלורידה. "הוא עשה את זה!" צרח מאושר "הוא דפק את סוני ליסטון בשישי, קסיוס קליי אלוף עולם". אמא הבינה שזה הסוף, נתנה עוד דחיפה אחת קטנה והסטודנטים הלכו הביתה. למחרת קסיוס קליי הכריז על לידתו מחדש, שינה את השם שלו למוחמד עלי, ולכולם היה ברור שהגורלות של מוחמד עלי ושלי נפגשו! שנינו נולדנו באותו היום: הוא כמוסלמי גאה אלוף עולם, ואני כחלק מתרגיל של סטודנטים שנה חמישית בחוג לרפואה באוניברסיטה העברית. אחד הסטודנטים קיבל את הציון 74 על הלידה שלי. בכל מקרה עם פתיחה כמו שהיתה לי, היה ברור שפחד במה לא תהיה הבעיה שלי.
הקשר של הדוד וילו עם מוחמד עלי התחיל, כמו הרבה דברים אחרים אצלנו במשפחה - בשואה. זה לא שלעלי היתה השפעה ישירה על חיי היהודים בגיטו לודז', אבל לאבותיו הרוחניים היתה גם היתה. הראשון שבהם היה כמובן ג'ו לואיס, הכושי המשתכנז, שדפק לאלוף העולם הנאצי מקס שמלינג נוק אאוט מזהיר ביום שהיטלר התחיל לממש את חוקי נירנברג. בדמיוני, בתור ילד בן שש, ראיתי את הנאצים חוגגים בליל הבדולח על הדם שנשפך מהספרים של סטאפן צווייג ופרויד, בעוד היהודים יושבים על הגגות, צמודים למכשירי רדיו ענקיים שעובדים על מזוט, ושומעים את שידור הקרב שבו ג'ו לואיס הנחית למקס שמלינג אחת בצלעות, ששלחה אותו להתרפס על חייו בפני הפירהר.
בכיתה א' לא היה לי כל ספק שגם לאנה פרנק היתה תמונה של ג'ו לואיס מוסתרת בתוך המיטה, ואולי אפילו מחוברת בדבק דו צדדי לכריכה הפנימית של היומן המסתורי שלה.
אבל לא רק ג'ו לואיס. לפי הדוד וילו, בכל פעם שעלה עלינו הצורר, אפילו בסוף המאה ה-19, תמיד קם לנו איזה גיבור תרבות אחד אמיתי, שהיה גם מתאגרף, גם פציפיסט, לוחם חופש, קומוניסט וטבעוני כמוהו, שנקם את נקמתו של המיעוט המדוכא עלי אדמות. היה את פלוייד פטרסון הג'נטלמן, וארצ'י מור שהתאגרף עד גיל חמישים. עד היום, כשאני נזכר בדוד וילו מספר לי לפני השינה את הסיפור על ג'ק ג'ונסון, אני בטוח שבגילגול הקודם שלי, הייתי קונטה קינטה, עבד כושי שברח משדות הכותנה מאלבמה רק כדי להריע לאלוף העולם החדש, משלנו, הכושי הראשון, נציגנו הלגיטימי, שהיה מרקסיסט מהמפלגה של הצודקים. לא השחורים, לא הלבנים, לא היהודים, לא האדומים. הצודקים! ובתור צודק שכזה, חיכה ג'ונסון עד גיל ארבעים שתינתן לו ההזדמנות להתחרות באלוף העולם הלבן ג'ים ג'פריז, ולדפוק לו נוק אאוט בשתיים וחצי דקות.
בכיתה ב' כבר היה ברור שאלוף עולם, יורש למוחמד עלי לא ייצא ממני. הייתי קטן בראש שלם מהילדה הכי קטנה בכיתה, מסתובב עם שני משאפי ונטולין בכל כיס. ללכת עד לתחנת האוטובוס ניראה לי כמו לחצות את מדבר גובי, ואם זה לא מספיק, אלוהים צייד אותי ברגלי אוקס הפוכות של דוגמנית אנורקטית - ההיפך המושלם מהרגליים של עלי, הנשמה התאומה מלואיזויל קנטקי. אבל באותם ימים, אחרי שעלי סירב לשרת בוייטנאם, התואר העולמי נלקח ממנו ונמנעה ממנו היכולת להתאגרף במשך חמש שנים, פשוט לא היתה לי ברירה, ולמרות הנחיתות הפיסית הברורה שלי, הדוד וילו קרא אותי לדגל, ושכנע אותי ללכת על זה למען המדוכאים, המקופחים, ובעיקר בשביל מוחמד. שידע שיש לו יורש.
בכל יום ראשון, שלישי וחמישי, היה הדוד וילו מחכה לי ביציאה מבית הספר, ולוקח אותי יד ביד את כל הדרך הארוכה אל העיר התחתית, ל"מועדון האיגרוף של מישקה בוזגלו", שם הייתי חוטף מכות רצח מעולים רוסים ומילדים שעבדו בבוקר בסבלות בנמל, ובערב הוציאו עלי את כל הקריזה. הדוד וילו היה עומד בצד כאילו כלום, כאילו זה לא אני שחוטף שם בראש בכליות ובצלעות, זה לא הבן של אחותו האהובה, שארית בשרו האחרונה, אלא איזה ג'ק דמפסי או רוקי מרציאנו שבדיוק נמצא בשלב התפתחותי ראשוני בדרך לתהילת עולם. "תראה, גם מוחמד שלנו לא נולד אלוף עולם", היה אומר לי בדרך הארוכה הביתה, אחרי שניסה לפצות אותי בגלידת תל-חנן ומנה פלאפל. "בכלל, שתדע לך, כשמוחמד היה בגילך, הוא עוד לא חלם להתחיל להתאגרף. רק אחרי שגנבו לו את האופניים, בגיל 14, השוטר שרשם את התלונה שכנע אותו ללכת לג'ים הקרוב ולהתחיל להתאמן". אחרי זה היינו שותקים הרבה ומגיעים לתחנה בשדרות הציונות, כי לי כבר לא היו כוחות ללכת ברגל, ובאותה שנייה שהדוד וילו היה מרגיש ששוב אני בצלילה, נרדם מת בספסל האחורי של האוטובוס, מיד היה קודח לי עוד קצת באבר הזה של הרגשות אשם: "את האמת להגיד לך? למוחמד אין מכה, ואין חוזק, ואין תנועה, יש לו רק שכל וכריזמה - בדיוק כמוך". רק בגיל 20 הבנתי שכריזמה זה לא שם של כדור נגד אסטמה.
באופן די מפתיע לא היה אכפת לי בכלל לחטוף מכות על בסיס קבוע שלוש פעמים בשבוע. לפי תכנית הנקם שלי בעולם, הייתי אמור להתחזק באופן סודי במכון של מישקה בוזגלו, ואז, יום אחד, בלי כל התרעה מוקדמת, לריב עם קובי פולריס, המלך של הכיתה, אליל הבנות, המיליונר השחצן, הבן של "פולריס אלקטרוניקה" - להתנפל עליו בתירוץ חסר משמעות ולהוציא לו את הלסת מהמקום. הכל כדי לזכות באהבתה של כריסטין בוזגלו, האחות המדהימה של מישקה בוזגלו מהמכון של מישקה בוזגלו. העניין הזה, שאני בא ממשפחה של מוזרים, מהגרים שמדברים פולנית, עם דוד קצת משוגע, שלוקח אותי ומחזיר אותי מכל ערב כיתה, היה מבחינתי עניין זמני, שולי, כמו גריפה שתיכף עוברת, מצב של גילגול נפשי בדרך להיות מלך. חוץ מזה, באותם ימים כבר ידעתי שהפרויקט הזה של הדוד וילו, להפוך אותי לאלוף עולם, הוא הדבר היחידי שמחזיק אותו בחיים.
בניגוד לאבא, הדוד ירד מאניות של צים בגיל מוקדם יחסית בגלל בעיות בריאות, והתמסר באופן טוטאלי לדת הייחודית שבנה לעצמו. הוא היה גבוה ורזה, עם בלורית מופלאה וזקן לבן, טבעוני אדוק שסירב לחתוך את הירקות לפני שהוא אוכל אותם כדי לא להכאיב להם, היה ישן בקיץ על הגג, באוויר הפתוח, ובחורף במרפסת, גם באוויר הפתוח, ומעליו תמיד פורטרט ענק של ליאון טרוצקי, היחיד שלא בגד לדעתו במורשת המפלגה. הוא בז לכל דבר שהריח מדת, מלחמה, ודעה קדומה והאיגרוף הקלאסי, היה לדעתו הדרך האסתטית היחידה שבה האדם הנדכא יכול להכניס לעריץ כגמולו. הוא סרב להפנים את העובדה שמאז ימי ג'ק ג'ונסון בראשית המאה הקודמת, האיגרוף הפך לשואו של שחורים, שהורגים אחד את השני על במה כדי לבדר את הלבנים העשירים.
אמא אומרת שמאז סוף המלחמה הדוד וילו חיכה שאני אצא לעולם. הוא לא מצא נחמה בשלושת האחיות הבוגרות שלי, על אישה אחרת אחרי זאת ש"הלכה במחנות" אין מה לדבר, ובניגוד לאבא שלי, הים היה מכניס אותו לדיכאון. כך שלמעשה לא היה לו דבר מלבדי, ויותר מהרצון להפוך אותי ליורש של מוחמד, הוא רצה להפוך אותי ליורשו שלו, לשותף היחיד בכת הסודית שלו. כשאבא שלך מפליג 300 ימים בשנה ובשישים הנותרים יושב על המרפסת ומסתכל על הנמל בגעגועים, הדוד וילו ניראה לי באותם ימים כמו מתנה משמיים.
הקרב הראשון והאחרון בקריירה המקצוענית שלי התרחש חודשיים אחרי המלחמה. לי לא היה כל ספק שאני הולך למות באותו בוקר והתקווה היחידה שלי היתה שלא ימצאו מתחרה במשקל מספיק נמוך, שיוכל לעלות לזירה מולי. כל הדרך לטבריה ירד גשם נוראי והדוד וילו היה בטוח שאני רועד מקור וניסה שוב ושוב לבדוק את האטימה של החלונות באוטובוס. ואז, כשהאוטובוס הגיע לסיבוב צמח והרי הגולן הצחיחים התגלו ממול, הדוד התחיל לבכות פתאום, ואמר לי בפולנית שהוא בחיים לא היה מאמין ששלושים שנה אחרי המלחמה, כל כך הרבה ילדים עדיין צריכים למות בשביל חתיכת אדמה מסריחה, ועוד אחת כזאת שלא נותנת פירות, ואי אפשר לגדל בה אפילו מזון לבעלי חיים. אבל הרעד שלי לא הפסיק ואני התביישתי כל כך עד שבסוף הדוד אמר לי: "גם האנשים של עלי היו בטוחים שסוני ליסטון הולך לרצוח אותו ביום שנולדת!" "לרצוח? מה פירוש לרצוח?"
"נו מה אתה חושב, לשים אותו בתוך האדמה, להרוג אותו, לגמור אותו" וכבר הרגשתי איך הריאות מתמלאות ליחה ותיכף אני מקבל התקף. "ליסטון היה חזק כמו טנק, הוא עבד מגיל 10 בתור מפוצץ ראשים של המאפיה, הוא למד להתאגרף בכלא, לא היו לו יסודות, לא היה לו שכל, אבל היה לו כוח של הר געש. אז ברור שלא נתנו למוחמד סיכוי נגדו, אבל יותר מזה - כולם היו בטוחים שמוחמד הולך למות באותו הלילה".
"למות?"
"נו בטח למות, אבל הנה, ראית מה קרה". ואני שאלתי בטמטום, "מה קרה?" כאילו שאני לא יודע מה קרה, והדוד וילו אמר: "מה קרה? מה אתה לא יודע מה קרה?" והאוטובוס כבר נכנס מזמן לטבריה, מטפס לכיוון שכונה ד' ואני ידעתי שאני הולך למות באותו הבוקר, וסתם, סתם למות, לא בחווה הסינית, לא בקרב הבלימה בעמק הבכא, אפילו לא במרד בגיטו ורשה, סתם לחטוף בוקס מילד ערבי רעב ולמות כמו כלב והוא בשלו: "לעולם לא תשכח את היום הזה. הקרב הראשון שלך, זה איך להגיד...זה כמו הפעם הראשונה שלך עם אישה" ואני בטוח שלא היה לו מושג כמה הוא צודק.
להמשך הסיפור לחצו כאן.

ארי פולמן הוא במאי קולנוע. בין סרטיו "מייד אין איזראל" ו"קלרה הקדושה" (יחד עם אורי סיוון). שימש בעבר ככתב וכעורך הספורט של עיתון "העיר" וכסגן עורך העיתון. גר בתל אביב.