ישראל עכשיו

"ההרוג ה-17", ערוץ 2, 21:35

וואו. איזה סרט. למה להסתבך בניסוחים מפותלים כאשר זוהי התחושה הבסיסית אותה מותיר לך "ההרוג ה-17". אתה קם מאצל הסרט הזה עצוב ונפעם ומטולטל כהלכה, וחושב, אולי לראשונה מזה זמן, על המקום שאליו הגיעו חיינו כאן. יש כל כך מעט דרכים חדשות לטפל במציאות הישראלית מוכת הטרור והיגון של השנים האחרונות, עד ש"ההרוג ה-17" עובר כתגלית, כבשורה ממשית. הסרט הזה מכה אותך מחדש בהלם המציאות הישראלית. אחרי שחשבת שכבר ראית הכל. שהתרגלת.

זהו סיפור בלשי במסגרתו מתחקים יוצר הסרט, דוד אופק, וצוותו, אחר זהותו של ההרוג ה-17 בפיגוע באוטובוס קו 830 ליד צומת מגידו. איש לא בא לזהות את הגופה, וההרוג נקבר כאלמוני. עד מהרה הופך הסרט למסע מרתק בין אגפים שונים של הישראליות: שוטרים, עובדים זרים, עשירים, עניים, נכים, עולים, אנשי חברה קדישא, נהג אוטובוס ומאייר אחד – כולם, באופן מפתיע, בלתי נשכחים ומרתקים לגמרי. כולם עולמות שלמים. ההיפך הגמור משיגרת סיקור הפיגועים הישראלית, בה לכל אחד תפקיד מוגדר, שגרתי, ידוע מראש – שורה וחצי במחזה מוכר עד זרא.

כדי ליצור את גלריית הדמויות השלמות הללו לוקח הסרט כמעט כל מרואיין ובונה לו "תיק" פרטים אישיים המובא לעיון הצופה. למשל ציפי כהנא, חוקרת משטרה במכון הפתולוגי. אשה שראתה הכל. מקצוענית. מדברת על בחירתה שלא להביא ילדים. על החרטה. מעשנת סיגריה בחצר. בתוך שתי דקות משרטט הסרט דמות מורכבת, מעוררת עניין, אדם במלואו. וכך הלאה; דמות אחר דמות. כולם חשובים. כולם מעניינים. לכל אחד יש שם, סיפור, מוטיבציה, רגש. לכולם זולת ההרוג ה-17.

זוהי ריקמת חיים מלאה, רוטטת, הקרקס הגדול והעצוב של הישראליות העכשווית, והסרט לוכד אותו בשלמותו. לעיתים נדירות מצליחה יצירה ללכוד הוויה ותקופה בשלמותן. טום וולף לכד את שנות ה-80 האמריקניות בספרו "מדורת ההבלים". דוד אופק לכד את ישראל של שרון ב"ההרוג ה-17".

אולי הרגע המרגש בסרט הוא זה שבו נחשפת סוקרת מטעם "אגד", שהיתה על האוטובוס, לתצלומי הנוסעים שנהרגו ונפצעו. היא פורצת בבכי. היא זוכרת את חלקם. "עברתי בין אנשים, לא הקשבתי להם", היא אומרת. הרגע הזה מקפל בתוכו את הדי.אן.איי של הסרט כולו: סרט על חמקמקותם של הזיכרון, של זהות, של הקשבה. סרט על האופן שבו מתחילה החברה הישראלית – המורכבת, בסופו של דבר, מאנשים טובים – לאבד צלם-אנוש, לאבד זהות, לאבד בני-אדם תחת נסיבות טראגיות וגרוטסקיות. זוהי חברה על סף אובדן אנושיות. "מה שאנחנו מנסים לעשות זה לתת לו דמות, לתת לו צלם", מסביר המאייר וצייר הקלסתרונים המרשים גיל ג'יבלי את עבודתו כאשר הוא מנסה לשרטט את קלסתרון ההרוג ה-17. בדיוק.

ולבסוף הגילוי. פתרון התעלומה. דמותו הנוגעת ללב של ההרוג, אליקו תימסית. משפחתו הפשוטה, ההמומה, מוכת היגון. סיפור ספציפי, פרטי, ועדיין מייצג. הטרגדיה של כולנו.

"זה חשוב", אומר מדי פעם הבמאי אופק במהלך הסרט על פרטים שונים בו. כי דברים מסוימים הם חשובים. כל כך נדיר בישראל של עכשיו, שבה איש כבר אינו חשוב, איש אינו אחראי, כל אדם לעצמו. הסרט כמו מבקש להזכיר שיש, עדיין, דברים שהם חשובים, שבלעדיהם חברה אנושית איננה כה אנושית. "ההרוג ה-17" חשוב. גם אליקו תימסית. גם דוד אופק. גם אנחנו.

צריך להגיד

*לחדשות ערוץ 10: אתמול היה הזמן לשדר במלואו את הראיון של ברברה וולטרס עם הילרי קלינטון. לא בעוד שבוע. קוראים לזה חדשות.

*לפלאטו שרון: אם תקנה חתיכה מערוץ 10, לא תוכל להופיע יותר כקריקטורה של עצמך אצל קיציס ופרידמן בערוץ 2. לא חבל?