אחת-עשרה דקות / פאולו קואלו

הגברים שמריה הכירה מאז הגיעה לז'נבה, עשו הכול כדי להיראות בטוחים בעצמם, כאילו הם מושלים בעולם ובחייהם שלהם. אולם מאחורי כל זאת הסתתרה האימה מפני האשה שהם נשואים לה, הפחד שלא יצליחו להגיע לזיקפה, הפחד שאולי הם לא מספיק גברים אפילו מול זונה פשוטה שהם משלמים לה עבור השירות. הגברים הללו, כשהם הולכים לחנות נעליים ואינם מרוצים מהקנייה, מסוגלים לחזור אליה עם הקבלה ביד ולדרוש שיחזירו להם את הכסף. אולם על אף שהם משלמים לאשה שתתמסר להם, אם אין להם זיקפה הם פשוט נמנעים מלחזור אי-פעם לאותו מועדון, מתוך מחשבה שהעניין כבר הופץ בין כל הנשים במקום, דבר שיבייש אותם מאוד.
"אני היא זו שהיתה צריכה להרגיש בושה. אבל בעצם, הם אלה שמתביישים."
כדי למנוע מצבים כאלה, מריה דאגה תמיד להביא אותם לסיפוק, וכשנתקלה בגבר שנראה שתוי או שברירי יותר מהרגיל, היא היתה נמנעת ממגע מיני ומתרכזת רק בליטופים ובאוננות, הם היו מרוצים מאוד, ככל שמצב כזה עשוי להיראות מגוחך, שכן הם יכלו לאונן לבד.
תמיד היה חשוב למנוע מהגברים לצאת ממנה מבוישים. אותם גברים, שבעבודה היו תמיד רבי-עוצמה ושחצנים, שנאבקו ללא הרף בעובדים, בלקוחות, בספקים, בדעות קדומות, בסודות, בעמדות שגויות, בצביעות, בפחד ובדיכוי, היו מסיימים את היום באיזה מועדון, ולא היה להם איכפת לשלם שלוש מאות וחמישים פרנקים שווייצריים כדי להפסיק להיות הם עצמם ולו למשך הלילה.
"למשך הלילה? תשמעי, מריה, על מה את מדברת? למעשה, מדובר בארבעים וחמש דקות, וגם כך אם נפחית את הזמן שלוקח להתפשט, לעשות מחוות חיבה שקרית, לדבר על איזה עניין בנאלי, ולהתלבש לאחר מעשה, הרי שנמצא שמדובר באחת-עשרה דקות שמוקדשות למין עצמו."
אחת-עשרה דקות. העולם סובב סביב עניין שנמשך אחת-עשרה דקות בלבד.
ובגלל אחת-עשרה הדקות הללו, ביום של עשרים וארבע שעות (מתוך חישוב שכולם שוכבים עם נשותיהם כל יום, הנחה מגוחכת ושקר בוטה), בגלל אותן אחת-עשרה דקות, גברים מתחתנים, מפרנסים משפחה, עומדים בבכי של הילדים, מתפתלים בהסברים כשהם מגיעים הביתה מאוחר, מביטים בעשרות ובמאות נשים אחרות שאיתן הם היו רוצים לטייל סביב אגם ז'נבה, קונים לעצמם בגדים יקרים, וקונים להן בגדים עוד יותר יקרים, משלמים לזונות כדי לפצות על מה שחסר להם, מפרנסים תעשייה אדירה של מוצרי קוסמטיקה, דיאטות, פעילות גופנית, פורנוגרפיה ועוצמה - וכשהם נפגשים עם גברים אחרים, בניגוד לסברה המקובלת, הם לעולם אינם מדברים על נשים. הם מדברים רק על עבודה, על כסף ועל ספורט.
מריה אמרה לעצמה שמשהו פגום מאוד בתרבות האנושית. ואין מדובר בהתכווצות הריאה הירוקה באמזונס, בחור באוזון, בהכחדת דובי הפנדה, בסיגריות, במאכלים המסרטנים או במצב השורר בבתי-הסוהר, כדברי העיתונים.
הפגם היה בדיוק בתחום שבו היא עובדת: במין.
אולם מריה לא עסקה בכך כדי להציל את המין האנושי, אלא כדי לשפר את מצב חשבון הבנק שלה, לעמוד בבחירה שלה במשך שישה חודשים נוספים של בדידות, לשלוח תמיכה חודשית סדירה לאמה (ששמחה מאוד לשמוע שהכסף אינו מגיע באשמת הדואר השווייצי, שאינו פועל היטב כמו הדואר הברזילאי) וכן לקנות כל דבר שחלמה עליו אי-פעם ומעולם לא היה לה. מריה עברה לדירה הרבה יותר טובה, עם הסקה מרכזית (אף כי בינתיים כבר הגיע הקיץ), ומחלונה יכלה לראות כנסייה, מסעדה יפנית, סופרמרקט וכן בית-קפה נחמד, שהיא נהגה לשבת בו כדי לקרוא מעט בעיתונים. פרט לכך, כפי שהבטיחה לעצמה, כל מה שהיה עליה לעשות הוא להחזיק מעמד חצי שנה נוספת בשיגרה הרגילה: "קופקבנה", את רוצה לשתות, לרקוד, איך ברזיל, מלון, לקחת כסף מראש, שיחה ולדעת לגעת בנקודות המדויקות - בגוף ובנפש, ולמעשה בעיקר בנפש - לעזור בבעיות האינטימיות, להיות חברה לחצי שעה, שממנה אחת-עשרה דקות תעבורנה בלפתוח רגליים, לסגור רגליים, אנחות של הנאה מזויפת. תודה, אני מקווה לראות אותך בפעם הבאה, אתה באמת גבר, אשמע את יתר הסיפור בפעם הבאה שניפגש, תשר מצוין, באמת לא היית צריך כי נהניתי מאוד להיות איתךָ.
ומעל לכול, לא להתאהב אף פעם. זו היתה העצה החשובה וההגיונית ביותר שהברזילאית נתנה לה - אולי כיוון שהתאהבה. שכן, ככל שהדבר עשוי להיראות מדהים, בחודשיים של עבודה מריה זכתה להצעות נישואין אחדות, ומהן לפחות שלוש שהיו רציניות: מנהל של חברה לראיית-חשבון, הטייס שהיא שכבה איתו בערב הראשון ובעליה של מסעדה בחלק העליון של העיר. כל השלושה הבטיחו לה "להוציא אותה מהחיים האלה" ולהעניק לה בית מהוגן, עתיד ואולי ילדים ונכדים.
הכול תמורת בקושי אחת-עשרה דקות ביום? זה בלתי אפשרי. כעת, לאחר ההתנסות שלה ב"קופקבנה", מריה ידעה שהיא אינה האדם היחיד שמרגיש בודד. האדם יכול לעמוד בשבוע ללא מים, בשבועיים ללא מזון, שנים רבות ללא קורת גג, אבל הוא אינו יכול לסבול בדידות. הבדידות היא הנוראה בעינויים, הסבל הגדול מכולם. אותם גברים, וכן הגברים הרבים פרט להם שביקשו את חברתה, סבלו כמוה מהתחושה ההרסנית הזו - התחושה שבכל העולם אין איש שחושב עליהם.
כדי להימנע מפיתויי האהבה, ליבה פנה רק אל יומנה. ל"קופקבנה" מריה היתה נכנסת רק בגופה ובשכלה, שהלך ונעשה דק-הבחנה ומושחז. היא הצליחה לשכנע את עצמה שהיא באה לז'נבה והתגלגלה לרחוב ברן מסיבה נעלה כלשהי, ובכל פעם ששאלה ספר בספרייה, הדבר התחוור לה מחדש: איש לא כתב ישירות על אותן אחת-עשרה דקות, אחת-עשרה הדקות החשובות ביותר ביום. אולי זה ייעודה, קשה ככל שהוא עלול להיראות בשלב הזה: לכתוב ספר, לספר את הסיפור שלה, את ההרפתקה שלה.
הרפתקה. אף כי היתה זו מלה אסורה, מלה שאיש לא העיז לבטא, שרוב בני-האדם העדיפו לצפות בה בטלוויזיה, בסרטים שהוקרנו שוב ושוב בשעות שונות ביממה, זה מה שמריה חיפשה. המושג התאים למדבריות, למסעות למקומות לא מוכרים, לגברים מסתוריים שניהלו שיחה באמצע הנהר, למטוסים, ללימודי קולנוע, לשבטים אינדיאניים, לקרחונים, לאפריקה.
הרעיון לכתוב ספר מצא חן בעיניה, והיא אף חשבה על שמו: "אחת-עשרה דקות".
היא החלה למיין את הלקוחות לשלושה סוגים: "המחסלים" (שם שקבעה לאות הוקרה לסרט שמצא חן בעיניה מאוד), שנהגו להיכנס למועדון כשהם כבר מדיפים ריח של אלכוהול, מעמידים פנים שהם אינם מביטים בשום בחורה, אם כי חשבו שהכול מביטים לעברם. הגברים מהסוג הזה נהגו לרקוד מעט ולגשת מייד לעניין המלון. הסוג השני היה הסוג שמריה כינתה "אשה יפה" (שוב, לכבוד סרט שאהבה). הללו דאגו להיות הדורים, אדיבים, מלאי חיבה, כאילו העולם תלוי בטוב הזה כדי לחוג על צירו, כאילו הלכו להם ברחוב ונכנסו למועדון במקרה. הגברים מהסוג הזה היו מתוקים בהתחלה, וכשהיו מגיעים למלון ניכר בהם חוסר ביטחון, ולכן סופם שהיו תובעניים יותר מה"מחסלים". ולבסוף, היו "הבוסים הגדולים" (גם במקרה זה מריה בחרה את השם לפי סרט), שהתייחסו לגוף האשה כפי שמתייחסים לסחורה. הללו היו האמיתיים ביותר. הם נהגו לרקוד, לשוחח ולא להשאיר תשר. הם ידעו מה הם קונים וכמה זה שווה, ומעולם לא נסחפו אחר השיחה שאיזו אשה שהם בחרו ניהלה איתם. אלה היו היחידים שבאיזו דרך נסתרת מאוד, ידעו את משמעות המלה "הרפתקה".

מיומנה של מריה באחד הימים שבהם היתה במחזור ולא יכלה לעבוד:

אילו היה עלי לספר היום את סיפור חיי, הייתי יכולה לעשות זאת כך שיחשבו שאני אשה עצמאית, אמיצה ומאושרת. שום דבר מזה אינו נכון: נאסר עלי להזכיר את המלה היחידה שיש לה חשיבות רבה הרבה יותר מאחת-עשרה הדקות - אהבה.
כל חיי ראיתי באהבה מעין עבדות מרצון. זה לא נכון: החירות קיימת רק כשיש אהבה. מי שמתמסר לחלוטין, מי שמרגיש חופשי, אוהב הכי הרבה.
ומי שאוהב הכי הרבה, מרגיש חופשי.
לכן, למרות כל מה שאני יכולה לחוות, לעשות, לגלות - לשום דבר אין משמעות. אני מחכה שהזמן הזה יעבור מהר, כדי שאוכל לחזור לחפש את עצמי, בתבנית של גבר שיבין אותי, שלא יגרום לי סבל.
אבל איזו מין שטות אני אומרת כאן? באהבה אף אחד לא יכול למעוך אף אחד. כל אחד מאיתנו אחראי למה שהוא מרגיש, ואנחנו לא יכולים להאשים בכך את הצד האחר.
כבר נפגעתי בעבר, כשאיבדתי את הגברים שהתאהבתי בהם. היום אני משוכנעת שאף אחד לא מפסיד אף אחד, כי אף אחד לא שייך לאף אחד.
זו חווית החירות האמיתית: כשיש לך הדבר החשוב ביותר בעולם, בלי שהוא יהיה שייך לך.

מתוך "אחת-עשרה דקות" מאת פאולו קואלו, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד