שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אחי, נסים אלוני

    5 שנים מלאו היום למותו של נסים אלוני. 5 שנים אחרי, ומחזותיו נפקדים מבמותינו. האם הפחד מהכשלון הכלכלי יותיר לעד את הבמה לאפרוריות והבינוניות. אחיו של נסים אלוני, כותב לזכרו

    חמש שנים חלפו מאז, ודומה שרק מעטים – מבין ידידיו ומבין מוקירי יצירתו – מעלים מפעם לפעם תמיהה, הכיצד נפקדים מחזותיו מתוך הרפרטואר של התיאטרונים בארץ. האמת היא שהתשובה הניתנת על ידי התיאטרונים מוכרת לכולם. אם חשש הכישלון הקופתי רדף אותם עוד בחייו של נסים, קל וחומר כיום – נוכח מצבם הכלכלי הקשה של התיאטרונים.
    ובכל זאת, אמנות איננה רק מצרך הנמדד על פי אמות מידה כלכליות. גם בתקופת שלטון הרייטינג, אולי דווקא בעת משבר בתיאטרון, חייב התיאטרון לתת ביטוי לנכסי צאן הברזל של התרבות שהתהוותה בארץ בחמישים השנים האחרונות. אפילו כרוך הדבר בהסתכנות כלכלית. מאז ומתמיד היה לתיאטרון גם תפקיד חינוכי, בין השאר כדי להנציח את היצירה הקלאסית הישראלית ולא להותיר את הבמה פרוצה להשתלטותה של האפרוריות והבינוניות.
    נסים נולד בשנת 1926 למשפחה קשת יום, שהתגוררה בדרום תל אביב. "השכונה" והדינמיות בה התנהלו ענייניה על ידי הילדים, ובראשם נסים, סיפקו כר נרחב לדמיונו הפורה, כששנים רבות לאחר מכן תיאר אותה בסיפורי ה"ינשוף" שלו.
    היה זה בשיאה של תקופת הסיפורת של נסים, שראשיתה בתקופת מלחמת העצמאות, בה נטל נסים חלק פעיל כחייל קרבי. נסים היה ראשון הסופרים הצעירים, אותה עת, שהתנתק מ"סיפורי המלחמה" ועבר לכתיבת סיפורים על רקע החיים אחרי המלחמה.
    מחזהו הראשון של נסים – "אכזר מכל המלך" – הועלה לראשונה על קרשי "הבימה" בשנת 1953. את הרקע התנ"כי של המחזה מנצל נסים, כפי שיעשה בעתיד בכל מחזותיו, להבעת השקפות עולם ודיעות בתחומים שהעסיקו, ועדיין מעסיקים, את החברה הישראלית. ביטוי מובהק לכך מוצאים אנו בקטע מתוך המונולוג של ירבעם:
    "כי אם האיש אשר דובר בישראל על גוי קדוש, ממלכת כוהנים, עברי הוא, אני מצרי, על כי אני דובר על לחם. אם האיש אשר עוצם עיניו מראות את כל הארצות סביבו עברי הוא, אני מצרי, על כי את שלום ירושלים אני רואה בעיר דמשק. אם אחיה השילוני אשר זועק עם לבדד ישכון אנחנו עברי הוא אני ירבעם בן נבט מצרי, על כי אני נושא עיני למצוא בני ברית בארצות זרות, מן הפרת ועד נהר מצרים..".
    דומה כאילו נכתבו הדברים בימינו אלה ממש.

    צירים ממושכים

    נסים לא הצטיין בכתיבה כמותית, ליצירותיו נתלוו צירים ממושכים כפי שקדמו להן עבודות הכנה ולימוד ממושכות. הכובד הרב שרחש לשפה, ובעיקר למילה הכתובה, הביאוהו לכלל התלבטות קשה, שהכבידה על השלמת היצירה. הוסף לכך את רצונו להתאים את הכתוב לאופיו של השחקן ולדרך התנהלותה של ההצגה על הבימה, ולפניך מרשם בדוק המרתיע את הנהלות התיאטרונים.
    החל מראשית שנות השישים ובמשך למעלה מעשרים שנה התנהל הרומן הבלתי אפשרי בין נסים ובין מנהלי התיאטרונים, החרדים מפני כשלון קופתי, כפי שביטא זאת נסים עצמו מפי דודה ליזה: "אתה רואה יקירי..מה שמנצח תמיד זה כשלון..".
    חרף זאת ולמרות הכל הועלו על בימות התיאטרון מחזותיו – "בגדי המלך", "הנסיכה האמריקאית", "דודה ליזה", "הצוענים של יפו", "המהפכה והתרנגולת", "הכלה והצייד הפרפרים", "לוקאס הפחדן", "הנפטר המתפרע", "נפוליאון חי או מת", "ואדי קינג" – שכל אחד מהם הוא בבחינת יצירת מופת, שאפשר וטרם בשלנו להעריכם כדבעי.
    המבקש לרדת לעומקם של מחזותיו יגלה כי הם מתאפיינים בשורשיות של כאן ועכשיו, המוסווית, באמצעים ויזואליים מקסימים, על ידי סימבולים ובריחה – לכאורה למחוזות רחוקים. בכל אלה ובין כל הזיקוקין די נור ניצבת הריאליה המנותחת באזמל חד ללא שמץ של דקלום ופלקטיות.

    לא פינקו

    גם הביקורת לא פינקה את נסים ואת הצגותיו. מצד אחד הם ניצבו פעורי פה מול התצוגה הנפלאה המתגלית על הבימה ונוכח השפה העשירה והעסיסית, אך בשורה התחתונה ההצגות נראו להם סבוכות מדי, בלתי ברורות, ואולי גם ארוכות מדי.
    במשיכת קולמוס נמהרת הנעשית דקות ספורות לאחר רדת המסך, גרמה הביקורת להורדת ההצגות זמן לא רב לאחר העלאתן. מן הסתם נולד נסים לא בזמן הנכון ולא במקום הנכון.
    לקראת רדת המסך על המחזה "נפוליאון חי או מת", אומר הברון סמארי:
    "ובכל זאת – ואני מדגיש בכל זאת – רק אצלנו – בתיאטרון – ערב ערב, לאחר סגירת המסך – המתים – קמים לתחייה.. שולפים את הסכין מן הלב..מוחים את הדם..מסירים את איפור המוות..רק אצלנו..".
    למרבית הצער, בשביל נסים סגירת המסך היתה סופית. האם תהא זאת גם סגירת מסך על יצירתו האלמותית?

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים