שבי זרעיה: סטנד-אפ כפייתי ולא משוחרר
המופע החדש של זרעיה הוא מעשיה על זוגיות במבחן. סיפור המסגרת נחמד, אבל תדמיתו הבימתית של זרעיה עדיין מרגיזה
שבי זרעיה, "הפעם זה סופ"', פולוספוט הפקות
אני לא סובל את דמותו הטלוויזיונית של שבי זרעיה. היעדר הטבעיות שבה, צעקנותה, נסיונותיה המאומצים להצחיק, להתנחמד ולזכות בתשומת-לב, מרגיזים אותי. יותר מדי זיעה והשקעה, פחות מדי קוליות ותוצאה.
דווקא משום כך, מופע הבידור החדש של זרעיה מצטייר כצעד בכיוון אחר: ויתור על הגשה חופשית בסגנון הסטנד-אפ לטובת הצגת בידור עשויה ומתוכננת.
"הפעם זה סופי" (רן שריג כתב, איל דורון ערך וביים) הוא מעשייה על זוגיות במבחן. מערכת יחסים שנפסקה בשיאה, בפרידה מאושרת ולא בחתונה מתסכלת. "אנשים מתחתנים בגלל ההורים שלהם ונשארים יחד בגלל הילדים שלהם", מכריז זרעיה ומקדיש את המופע להצדקה והצטדקות, לשיכנוע עצמי וסביבתי וגם להכשרת הקרקע לקראת בניית מערכת יחסים חדשה. לפרקים, הוא מצליח לשכנע שהדברים קרו לו, אבל מכיוון שהטקסטים נכתבו עבורו, עדיף לאמץ את האירוניה שבהם. זה לא מפריע לזרעיה להתייחס לכל הנושאים שבין כפר-שלם, ערש הולדתו העשוקה, "המקום הכי נמוך בתל-אביב", לבין רמת-השרון כמושא חלומות ישראלי, פסגת המצליחנות, וגם להשחיל רעיונות משעשעים לשיפור: שנת שבתון על כל שבע שנות נישואים או מערכת שפיטה ועונשין לעברייני זוגיות.
סיפור המסגרת מציל את זרעיה מנפילה לעוד מופע שגור ומייגע, אך לא משפר משמעותית את תדמיתו הבימתית. הוא עדיין סטנד-אפיסט כפייתי ולא משוחרר שמרביץ את משנתו כמו מרצה בשיעור שחייב להספיק כמה שיותר. שחרר את הלחץ, זרעיה.
