שרון מסכן את ילדיי

כבר הרבה זמן מקנן בי החשד, אבל הדחקתי. חיכיתי לראות מה באמת קורה. חודשים אמרתי לעצמי שאני מגזימה, קיוויתי שאני טועה, שזה לא יכול להיות. לא סיפרתי לאף אחד. אבל עכשיו אין לי ברירה אלא להתמודד עם ההכרה המבהילה: אריק שרון מסכן את חיי ילדיי.

כל בוקר אני מנשקת אותם לפני שהם יוצאים לבית הספר, מבקשת שיחזרו ישר הביתה, מחבקת, מעכבת עוד שנייה ליד הדלת, מזהירה לא לעלות על אוטובוס, לא להתאסף, לא להתגודד. מחייכת בחוסר אונים, לא יודעת איך לשמור עליהם מפניו. במקרה הזה לא יועיל לומר להם: אם תראו קשיש כבד גוף, כסוף שיער, סבא'לה כזה, אתם יודעים, זה מהעיתון והטלוויזיה – אל תתקרבו, אל תתפתו, אל תקחו ממנו סוכריה.

אני גם לא יכולה ללכת למשטרה, לבקש להצמיד להם שמירה. הוא הרי לא איים עליהם. הוא אפילו לא מתכוון להזיק להם בעצמו או באמצעות שליחים. הוא בסך הכל מסכן את חייהם. מה אגיד לשוטרים?

הרבה פעמים קראתי בעיתונים ולא הבנתי. כתבו שם שאנחנו נלחמים בטרור, ושחיסלנו מנהיג טרור מאוד חשוב. כתבו גם שהשר ההוא, או ראש הממשלה הזה, מודיעים לנו שעכשיו, דווקא עכשיו, יש להתכונן לפיגועים כואבים בעקבות החיסול של המנהיג טרור המאוד-מאוד-חשוב הזה. וכל פעם שכתבו איך הצלחנו לנצח את הטרוריסט, כתבו גם שעכשיו יהיה הרבה יותר טרור. לא הבנתי.

לא הבנתי גם למה בכל פעם שהיה פחות טרור, מייד יצאנו להילחם בו עוד יותר חזק. למה בכל פעם שמישהו התחיל לדבר עם מישהו, שמישהו נפגש עם מישהו והראה נכונות לעשות משהו, היה לנו דחוף לצאת לחיסול. אבל אנשים שמבינים הסבירו לי שזה לא מכוון. פשוט, המחבל שאנחנו מחפשים כבר הרבה זמן נתקע בדיוק על הכוונת של הטיל באותו רגע חד-פעמי, והזדמנות כזאת לא מפספסים.

אבל הפעם הבנתי. בבת אחת התמוטטו מנגנוני ההגנה וההדחקה. הפעם זה כבר היה פשוט מדי - הכל מבוסס על משוואה פשוטה: אם לא יהיה טרור – יהיה שלום, ואם יהיה שלום, נצטרך לעשות מהלכים, להחזיר שטחים. אנחנו לא רוצים להחזיר שטחים – ולכן אנחנו צריכים טרור.

אז מה עושים כשהטרור נחלש, כשיש דיבורים, ועידות, פגישות ליליות, כשבוש לוחץ, כשהמצרים מתווכים "הודנא", אבו-מאזן מאיים על החמאס ודחלאן מתחיל לאסוף נשק? עושים משהו כדי שיהיה טרור - ואז אומרים שיש טרור. אז באמת, עם כל הרצון הטוב, עכשיו ממש אי-אפשר לעשות שלום.

זמן רב מדי לקח איתו הפחד את חושי הראייה, השמיעה והחשיבה שלנו. הוא לקח גם את השכל הישר, כי אחרי כל חיסול, אחרי כל מלחמה מוצלחת בטרור, אחרי כל בעיטה גסה ובוטה בכל זנב, קצה, צל של סיכוי להתחלה של איזשהו תהליך – אנחנו מתים, ושותקים.

וזה מה שעושה את ההשכמה בבוקר לבית הספר, את הנשיקה ליד הדלת, את פולחן האזהרות וההתרעות ההוריות – לתפילה יומית לאלוהי הסטטיסטיקה. עכשיו הבנתי. אריק שרון מסכן את חיי ילדיי. בלי סיבה, ולא רק אותם.