אמא חולה ואבא חסר אונים

הייתי שם. כל מי שהוציאו כאן ספר/אלבום/לקט קישואים היו שם. מגיע הרגע בו מוטל עליך לשווק את יצירתך. אינך איש שיווק, מעולם לא היית, למעשה בפעם האחרונה בה ניסית למכור מכונית משומשת הצבעת בפני הקונה על פגמים דמיוניים בשסי, ירדת ב-60 אחוז מתחת למחיר המחירון ונישקת את ידו כשהסכים לקחת אותה לבדיקה ללא בדיקה. אבל עכשיו אתה מוכרח להיות איש שיווק. הספר שלך בחוץ, ואתה צריך, כהורה מגונן, לעזור לו. למכור אותו. לתת לו דחיפה. שלא יהיה שם לבד. אתה צריך – בשבילו – כפולה במוסף השבת. אתה (הוא) צריך אותה נואשות.
אתה יושב מול יחצ"ן הוצאת הספרים שלך ומנסה לדלות מזכרונך פרטים ביוגרפיים אפלים – ולו חצי-מומצאים – שהאיש יוכל לשווק כסחורה טריה במשקל לעורכי המוספים. הכי טוב: יציאה מהארון. גלה להם, אחת ולתמיד, כי אתה מעדיף את בני מינך. התוודה ברגש על שנות ההדחקה והגילוי להורים. אם אפשר, בכה מעט. בעדיפות שניה: מין, התעללות, אורגיה, אונס – עדיף בקיבוץ, עדיף גבעת ברנר. עדיפות שלישית: התמוטטויות נפשיות, משברים אישיים, בולמיה, אנורקסיה, מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה. עדיפות אחרונה: נשיכת כלב, טראומת ילדות, יצאת לשבועיים עם יעל בר-זוהר, אמא/אבא שלך ערבי/ה, חטפת אנגינה לפני קונצרט קלרניט חשוב בגיל 11.

נפש למכירה

כולנו ראינו – מה ראינו, רואים מדי סופשבוע במוסף – את הווידויים השיווקיים האלה. אבל מזמן, באמת מזמן, לא נראתה כאן תצוגת תכלית מרהיבה יותר מזו שהפגינה בשבוע שעבר קארין ארד רק כדי לקבל כפולה ב"זמנים מודרניים" לרגל צאת ספרה הראשון ("יש אלוהים" קוראים לו. למה לא. נפרגן). ואני מצטט מהפתיח: "קארין ארד חוותה טראומה של ניסיון אונס בגיל עשר, היטלטלה בין אבא יהודי לאמא ערבייה, עברה התמוטטות עצבים, התמכרה לבולמוסי אכילה וזייפה אורגזמות עד גיל 29". הולי מאמא! הולי שיט! כל זה? הכל ביחד? בשביל כפולה אחת קטנה? קארין יקירה, אני ממש מקווה שאין לך כוונות להוציא ספר נוסף בחמישים השנים הקרובות, כי על מה תספרי אז? מה כבר נשאר? או שאחרי כל זה, הסודות האפלים באמת עדיין לא סופרו? כאילו, יש עוד? משהו? חתול נשך אותך? זייפת מנדולינות עד גיל 12? היית אהובתו הפורטוריקנית של סלוואדור דאלי? בואי נקווה שיש עוד משהו, לטובת המשך הקריירה.
ובואו נקווה כולנו שמתישהו, יזוז סוף סוף משהו בתפיסה התקשורתית המקוממת הזו, הישראלית כל כך, שהעמידה את המשוואה שאין בילתה, "עניין תקשורתי בספרך = הסגרת נפשך המעונה לידינו". כיצד קשורה העובדה ש"לקארין ארד היסטוריה ארוכה של בעיות נפשיות ופסיכולוגיות שונות" (מתוך הכתבה) לסיפרה (העוסק במשולש רומנטי על רקע מחלה ומוות)? האם מותר להעלות על הדעת אפשרות שנתעניין בארד של עכשיו ובנעשה בסיפרה גם ללא השלל הקל – והנדוש כל כך, בואו נודה – של "התמוטטות עצבים", "היו לי המון סטוצים" ו"אכילה זה סוג של פיצוי" (מתוך הכתבה)?

למה זה מגיע לנו?

אפשר, מניסיון, להתעניין בתוצרתם האמנותית של אנשים ככזו גם מבלי להמיר אותה כליל בסיפורם האנושי הנוגע ללב, שלאחר עשרות סיפורים דומים או זהים שכבר קראנו אינו נוגע עוד לשום לב ועובר, בעיקר, כזול. אין להקל ראש, כמובן, במיצבור כה מרשים של טראומות כפי שמציעה ארד, אבל נדמה לי שארד יכולה היתה לוותר לעצמה ולנו על התראפיה הפומבית הזו, לתת את עצמה העכשווי (והצבעוני מספיק) ואת תכולת סיפרה, ואיש לא היה יוצא מופסד. זה אולי נשמע נאיבי, אבל העיפו, מדי פעם, מבט בסקציית הבידור והאמנות של ה"ניו יורק טיימס" המושמץ, ותראו כמה קל לנהל שיחה עם אמן על יצירתו, וקצת מסביב, גם ללא כל האמא-חולה-ואבא-חסר-אונים הזה.
ועוד עניין קטן, אם אנחנו כבר נטפלים: ארד – מתברר לי מעיון בכתבות אודותיה לרגל צאת ספר – היא מחברת "הגיג האינטרנט המיתולוגי 'איך לא לעצבן לנו את הדגדגן'". באופן אישי, אני לא משוכנע שקראתי את ההגיג המיתי או שחוקרי מיתולוגיות באקדמיה אפילו שמעו עליו, ובכל מקרה – שוב, באותו הקשר – אני סבור שאין עצוב יותר מהצורך למכור את עצמך דרך "הגיג אינטרנט מיתולוגי". קודם כל, כי אין חיה כזו, הגיג אינטרנט מיתולוגי. שום דבר אינטרנטי אינו קיים די זמן כדי להפוך "מיתולוגי". שנית, עכשיו שאני כבר יודע כמעט כל מה שיש לדעת על ה"סטוצים משהו אובססיבי", "איבדתי את הבתולים בגיל 14" ו"התחלתי לזייף אורגזמות בתור פיתרון" של ארד (מתוך הכתבה, מתוך הכתבה) – האם אני באמת זקוק גם להגיג האינטרנט? האם עשוי ההגיג לתרום לי מידע חדש כלשהו שיסייע להכריע האם לקנות את סיפרה של ארד? כי הכתבה ממש לא עזרה לי בעניין הזה. מה שכן, הייתי שותה איתה קפה. שיהיה לה משהו לספר לקראת צאת הספר הבא.