בחורות ערומים זה חולירע?

אז יהיה פורנו?

לקראת סוף השבוע אמור לחזור למסכי הטלוויזיה ערוץ פלייבוי, לאחר שמועצת שידורי הכבלים החליטה שהוא לא ערוץ פורנו. זאת, אלא אם בג"ץ יוציא במפתיע צו ביניים, לאחר שיו"ר ש"ס, ח"כ אלי ישי, הגיש היום (א') עתירה לבג"ץ נגד הפעלתו המחודשת של הערוץ ואמר כי יעשה כל שביכולתו "למנוע זימה מעם ישראל".

בלי קשר להחלטה, נדמה שהאחראים על מדיניות השידורים בישראל הצליחו לשבור שוב את שיאי הזיג זג שלהם. מי לא מעורב בקרב על הסקס: זכייני הערוצים, הכבלים, הלווין, חברי הכנסת, בג"ץ, מועצת הכבלים והלוויין.

בהתחלה היה מותר לשדר פורנו כולל הערוצים הקשים, כמו "בלו", ו"ספייס". אחר כך היה אסור לשדר כלום, עכשיו מותר אירוטיקה, אבל אסור פורנו, אבל איך בכלל מבדילים ביניהם?

בהתחלה מועצת שידורי הכבלים והלווין התעלמה מחוות הדעת המשפטית, אחר כך המועצה קיבלה אותה, בלי ששום דבר בעצם השתנה. הכנסת חוקקה חוק מרחיק לכת, אבל הקואליציה התחלפה, ועכשיו למי אכפת מהחוק? בג"ץ עוד לא נתן את פסק דינו בעניין, והפמינסטיות בטח לא עומדות לוותר.

ולצופי הטלוויזיה ניתן רק לשאול שאלה אחת: למה כל דבר במדינה הזו צריך להיות מוכרע בקרב בין ביורוקרטים, ומתי לעזאזל יתנו לנו לראות מה שאנחנו רוצים? אם יש מי שחושב שהערוצים האלה לא ראויים, שייארגן מרד צרכנים. לא כל דבר צריך להיות מוכתב מהממשלה ובתי המשפט. אנחנו ילדים גדולים, תנו לנו להחליט לבד. (צחי לוי)

2. האם גלגל"צ באמת תשתנה?

גלגל"צ משיקה השבוע לוח שידורים חדש, שעיקרו יותר מוזיקה עברית. הבשורה נשמעת ראויה, אבל כמו שנהוג לומר, יש להמתין למעשים בשטח. אם התוצאה של השינוי תהיה שנשמע את "בואי" 12 פעמים ביום במקום שמונה, שכרנו ייצא בהפסדנו.

הבעיה בשידורי גלגל"צ לא היתה המחסור במוזיקה עברית, אלא המחסור במוזיקה טובה יותר ובגיוון גדול יותר. כמי שהאזין לרובם המוחלט של הדיסקים שיצאו בארץ בשנים האחרונות, אני יכול לומר בפה מלא שלא הצלחתי לפענח את שיקולי העריכה של גלגל"צ. שירים רבים, מיינסטרימים למדי, נגנזו ולא הושמעו כלל, למרות שהיו יכולים, לעניות דעתי, להפוך ללהיטים גדולים. למה שי עמר ועידן רייכל כן, ויוסי פרץ או שילה פרבר לא?

קובלנץ וחבריו צריכים להבין, שכל עוד ציבור משלמי המיסים נאלץ מסיבות לא ברורות לממן דרך הצבא ומשרד התחבורה תחנת רדיו, הוא זכאי לקבל תמורת כספו מוצר איכותי. הרעיון שעומד מאחורי השידור הציבורי, הוא ששיקולי הרייטינג אינם אמורים לשלוט בו ולפיכך הוא יכול ליטול לעצמו משימות של קידום האמנות והאיכות התרבותית. כן, כן, לחנך. התירוץ לפיו העם אוהב את גלגל"צ כפי שהיא, אינו תקף. גלגל"צ אינה קיימת רק כדי שיאהבו אותה. יש לה מטרות אחרות, כמו קידום התרבות הישראלית, חשיפת אמנים צעירים וכו'.

ובאותו עניין, מי שאמון על קידום העניינים האלה על פי החוק, היא רשות השידור. הגיע הזמן שבמסגרת הרפורמה בשידור הציבורי, גלגל"צ תועבר למקומה הטבעי ברשות, שכן כבר מזמן מרבית עובדיה אינם חיילים והקשר שלה לתחנת האם קלוש ביותר. (גבע קרא עוז)

3. איך צריך להיאבק בקיצוץ בתקציב התרבות?

ייאמר לזכותו של מטה המאבק של האמנים, שחבריו שומרים על עקביות, ועקביות היא דבר שבישראל 2003 צריך להעריך. ייאמר לזכותו של יורם חטב, העומד בראש המאבק הנוכחי ומאבקים קודמים, שלמרות הייאוש והשעות הבלתי מספיקות ביממה, הוא מצליח ולתפקד תחת כמות אסטרונומית של לחצים וכובעים.

לא פשוט עד בלתי אפשרי למכור לעם ישראל, ובעיקר ליושבים על שיבר התקציב, את חשיבותה של התרבות במדינה. כי מה זה תרבות? זה אופרה, תיאטרון, תזמורות.

המבקרים טוענים כי אלה הן מותרות, מנת חלקם של אלה שיש להם. התפיסה הזו, מלבד היותה דמגוגית, היא שקרית. הבעיה העיקרית של מאבק האמנים מתחילה בקושי שנובע מאי היכולת לפצח את הקוד הגנטי של האמירה הזו ולהוכיח את ההפך, אבל נמשכת בטעות אופרטיבית פטלית, באופן שיווק הקמפיין.

במקום לדבר על סגירת התיאטרונים ודילול הרפרטואר, אתם צריכים לדבר על סל התרבות, אמנות לעם ותרבות יום א'. תהממו את היושבים בירושלים בנתונים על ירידה מסיבית ביכולות הביטוי הוורבליות של ילדים ובני נוער, שנובעת בין היתר מחשיפה פוחתת והולכת לספרות ולהצגות.

מטה המאבק מתמקד בתיאטרונים, מכיוון שראש המטה הוא שחקן, אבל בפועל המאבק כולו, שמדבר על צביונה המנטלי של המדינה, סובל מפיצול סקטוריאלי שמחליש אותו.

במסיבת העיתונאים שכינס מטה המאבק בשבוע שעבר היו נציגי עיתונות שאת מספרם אפשר למנות על יד אחת. גם מספר האמנים הנוכח היה מינורי. מאבקו של המטה חייב להמשיך, אבל אולי כדאי היה לגייס לטובתו אנשי עסקים, שמבינים את חשיבות המאבק, ומשרד פרסום שיידע למכור את הקייס הצודק? (מרב יודילוביץ')

4. אז הם אמרו שלום, אז מה?

אתם בטח מכירים את זה. אמן או להקה בינלאומית מגיעים להופעה בישראל. המעריצים המקומיים, שקנו כרטיסים במחיר דורש משכנתא, מתייצבים באולם. האמן עולה על הבמה מרביץ מספר שירים בשרשרת, מחמם את הקהל ואז מתוך הדממה צועק אל תוך המיקרופון את צמד המילים: "שלום ישראללללל".

הקהל - מופתע, המום, והרוס מהעובדה שהצרפתי הזה מדבר עברית שוטפת – שואג את ריאותיו החוצה באקסטזה המשולבת מחיאות כפיים הולכות ומתגברות. באותו רגע, צמד בחורות שישבו לידי בהופעה של גוטאן פרוג'קט בסוף השבוע, החליפו בניהן מבטים נוזלים מהתרגשות ונפחו במתיקות "אווו, איזה חמוד".

במהלך המופע, הוכיח הקהל המקומי מיומנות פבלובית מרשימה למידי. בכל פעם שנדמה היה כי האווירה קצת רגועה נזרקה לאוויר מילת קסם בעברית (מה נשמעעע, שלוםםם, תודה רבההה), שריגשה את הקהל עד אין קץ וסחטה ממנו תשואות סוערות.

בדינמיקה הזו של "תן וקח" – כולם מרוויחים. האומן נותן את ליטרת החנפנות, ואילו הקהל, בתורו, מחזיר תגובה פרובינציאלית הולמת. אין דבר מרגש יותר מללמוד באמצע מופע שאנחנו על המפה ולראיה – כולם מדברים כאן עברית. שתי מילים קטנות, כמו "שלום ישראל" אמנם רחוקות שנות אור מהמציאות, אך הן הופכות תוך שניה כל אמן ל"יקיר ישראל", אם לא ליהודי של ממש. (סיגל מגריסי)