כולם אוהבים את לאה

בריכת השולטן – אותו מאגר מים ענק ועתיק במורד הר ציון - היתה גדושה אמש (א') באלפי אנשים, 6,000 לפחות אומרים המארגנים. והאמת היא שהיתה סיבה ראוייה בהחלט להתכנסות הזו: לאה גולדברג המשוררת הגאונית שהלכה לעולמה לפני 33 שנה, היא קרוב לוודאי המשוררת המולחנת ביותר בתולדות השירה העברית. מי לא ביקש להלחינה? מסשה ארגוב בן-דורה ועד לאפרת בן-צור וגליה ירון בנות-ימינו, וכמובן - מיקי גבריאלוב, שלמה יידוב, אהובה עוזרי, שלום חנוך, יוני רכטר ועוד רבים וטובים.

יש משהו בשירים של גולדברג, בדיוק הנקי של שפתה ותחבירה - שעושה אותם למתאימים כל-כך להלחנה. הלחנים מצידם חושפים את מורכבות השירים. ויש כמובן את עניין האהבה. האהבה היא הרי משאב-נצח לכל מי שמבקש לשיר, ומי כמו לאה גולדברג יודע לשורר על אהבה. היא בוכה על אהבתה האבודה, היא כואבת מכאובי אהבה, היא אירונית לאהבתה.

וכך התכנסו להם אמש קרוב ל-20 זמרים ושרו גולדברג. הרעיון המארגן של המופע היה צירוף של ישן וחדש, גם בלחנים, גם במבצעים. וכך בצד כוכבים מוכרים וידועים כדנה ברגר, נורית גלרון, ברי סחרוף, מיכה שיטרית ונתנאלה, הופיעו זמרות צעירות כשרוניות, מסקרנות ומבטיחות.

שימו לב לקינן ובן צור

המרשימות שבהן היו אלה ששרו את שיריהן שלהן. אם אני צריך להמר על מי מהן עוד נשמע, ונשמע הרבה במהלך השנים שיבואו – אני הולך על רונה קינן ואפרת בן צור. רונה קינן, שעדיין לא הוציאה את תקליט הבכורה שלה, מרגשת ודרמטית. היא לא באה ל"הופיע", היא באה לשיר, את העניין עצמו ("חמסין" ללחן שלה ושל אדם שפלן), והיא ישר נוגעת. אפרת בן-צור, שתקליט בכורה מוצלח ומצליח כבר מאחוריה, הלחינה את "הילדה שרה לנחל" - מלודיה מורכבת, עשירה. קולה מאבד מיציבותו לפעמים, אך זה דווקא נוגע ללב ועושה את שירתה לממשית ואמינה, ומתאימה מאוד למילים: "פתני הנחל בזמר-גיל/ רינן וקרא בשמי/ הלכתי אליו אחרי הצליל/ נטשתי את בית אמי".

שירלי צפרי שרה את "למי שאינו מאמין" של יהודית רביץ. בתחילה קשה להתרגל לנוסח הרך שלה לעומת הרוק הנוקשה-משהו של יודית. אבל צפרי מצוינת ומתוך הרוך נובע מתח שירי מרתק. מיטל מעודה הצעירה שרה את "לתמונת אמא" ללחן של אהובה עוזרי, הזמרת הגדולה ממוצא תימני שאיבדה את קולה ומנסה לחזור ולשיר בימים אלה – שיצרה כאן שיר מרשים ביותר, חריג בטונאליות המזרחית שלו לעומת שאר שירי הערב, ומעובד היטב. ההופעה המשותפת של עוזרי כמלווה ושל מעודה הצעירה, המצוינת ותמת-המבע, הייתה מעין הד חוזר, מרתק, למילות השיר עצמו שעסקו באם ובת. ונזכיר עוד לטובה שתי זמרות – תמר גלעדי וגליה ירון.

ואשר לוותיקים, נו טוב, כאן אין הפתעות. דנה ברגר – בוטחת, דרמטית, נוכחת מאוד, מרשימה במיוחד ב"שלושה ימים" ללחן המעניין והמורכב של יובל מסנר. ברי סחרוף –לקח שני שירים "מתוקים" – "משירי ארץ אהבתי" ואת "פזמון ליקינתון" מעידן אסתר עופרים – ושר אותם מחוספס, ישיר ואירוני. הוא היה מרשים באמת. וגם נורית גלרון ריגשה, לפחות ב"שירי אהב"ה" ללחנו של מירון מינסטר.

העיבודים - פחות מוצלחים

פחות אהבתי את העיבודים של מרבית שירי הערב. פה ושם היו שניות מענינות כמו קולות הרקע ב"נחל שלי" לסשה ארגוב, והעיבודים של ברי סחרוף, אך למעט אלו שאר העיבודים היו צפויים למדי ובנאלים. ואם אנחנו כבר בעניין של ביקורת, אולי ראוי לומר שהגם שריכוז של כשרונות שכאלה – ותיקים וחדשים – הוא מוצר פסטיבלי ראוי, בכל זאת משהו היה חסר. לא הייתה תחושת "היי" בערב הזה. היה הליך השמעה סדור ומנוהל, אבל לא היה מופע יצירתי תוסס. למה לא לקחת שיר אחד ולהשמיעו בשניים-שלושה ביצועים שונים כולל אולי לחנים חדשים? מדוע לא לצרף על הבמה צירופים שעשויים להבטיח דרמה כמו ברי סחרוף ושירלי צפרי למשל? מדוע לא לנסות לשתף ולהפעיל את הקהל?

כך או כך, עוד לא נאמרה המילה האחרונה להלחנת שירי לאה גולדברג. מנהלי עיזבונה נוקטים מדיניות ליברלית המעודדת יוצרים לקחת את מילותיה ולהלחינם. וליחם של השירים לא נס עדיין, והם עוד יולחנו ויושמעו ברבים - זה שנים. ובאמת, מילים שכאלה מבקשות, מתבקשות, להיות מושרות:

"את תלכי בשדה, לבדך, לא נצרבת בלהט/השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם/ ובישר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת/ כאחד הדשאים, כאחד האדם".