"אני אצעד - ולא אשתוק"

בעקבות פרויקט "גאווה 2003" של ynet, לרגל חודש הגאווה המצוין בארץ ובעולם, התקבלו במערכות תגובות רבות, כמה מהן מרגשות מאוד. רבים מהמגיבים ציינו את חשיבות העלאת המודעות בישראל לזכויותיהם של ההומואים והלסביות.

אלו רק כמה מהתגובות, בעקבות הפרויקט:

עמיצור מבאר שבע:

"אם קראתם את הכתבות של הפרוייקט הזה, שמתם לב שהשם באר-שבע אינו נזכר בהן. בבאר-שבע חיים 200 אלף תושבים ויש כאן קהילה הומו-לסבית גדולה.

"אני רוצה לתאר לכם איך זה להיות הומו בבאר-שבע: די בהלשנה אחת קטנה כדי שיפטרו אותך מהעבודה, המשטרה יכולה לעצור אותך (אותי עצרו בגיל 17 בלי שום סיבה וחקרו אותי אם אני "אוכל בתחת בגן"), בבתי הספר התיכוניים הסגל ניחן בבורות גמורה ואוי למי שמגיע לאחת מקופות החולים. לי אישית היו הרבה בעיות בתחום, שלש פעמים היכו אותי ואת חברי היכו יותר מזה. המשטרה מודעת לזה, אבל לא עושה כלום.

"בנוסף, יש היום בבאר-שבע אופנה של ערסים שמסתובבים עם כלבי תקיפה ותוקפים אנשים. במקום מצעדים, שראשי הקהילה יירדו לבאר-שבע לראות מה קורה. אני קורא את הכתבות שלכם ויש לי רושם שמדובר בארץ אחרת. הייתי מצלם לכם את סימני המכות שיש לי בגוף. ההורים שלי יודעים עליי וכבר רמזו לי שאחרי הצבא אתחפף מהבית.

"אני מאוד מקווה שתפרסמו את התגובה כי חשוב שגם אנחנו, בבאר-שבע, נזכה להתייחסות, כי גם אנחנו בני אדם. אתם מדברים על זכויות, אבל פה אני מרגיש שמתייחסים אליי כמו לפלשתינאים שעוצרים לפעמים בבאר-שבע. בעבודה האחרונה שלי, במכולת, בעל המכולת העיף אותי אחרי שאיזה שכן אמר לו עליי. הוא אמר לי "אתה מביא לי מחלות לאוכל יא אומו, הרבנים יפסלו לי את הכשרות בגלל זה".

אם אני לא טועה, גם ליהודים באירופה בשואה אמרו אותו דבר".

רזי מתל אביב:

"אני מזועזע ממה שסופר על באר-שבע (ומן הסתם בעוד כמה וכמה מקומות). אני בחור בן 32 שגר בת"א. להורים סיפרתי לפני פחות משנתיים. הלוואי על כולם הורים כאלה, כנראה שזה באמת לא מייצג.

"בכל מקרה, עול כבד ירד ממני, זהו. כבר לא צריך להסתיר. אין לי כוונה לשכנע בעד או נגד, לכל אחד יש את הקצב שלו, העיתוי, הנסיבות וכו'. בכל מקרה, קשה היה לי להאמין למקרא דבריו של עמיצור".

כותבת ערבה איןקץ:

"אני אמא לסבית, ואני אצעד במצעד הגאווה, בכל שנה, עד שיבוא היום, שהילדים שלי לא יהיו "חד הוריים" , יתומים בפני החוק מאמם השניה!

"עד שיבוא היום, שבו אם אחת משתינו תיהרג או תתפוצץ באיזה פיגוע, לא יהיו הילדים הרשומים רק כ-שלה - נתונים לחסד הרשויות, אלא יהיה ברור שיש להם עוד אמא.

עד אז אני אצעד ולא אשתוק".

אמו של יונתן קנריק, כוכב אחת הכתבות:

"אני גאה כל כך בבני, שאזר אומץ להיות מה שהוא. להורים שעדיין מצויים בראשיתו של תהליך ההכרה, חיזקו ואמצו. זה לא קל, פתאום אתה מבין שהבן האהוב לא הולך להגשים את החלום של חתונה-ילדים, בטח לא באופן שחשבת. אתה גם לא יודע איך לספר לסבא-סבתא ומה יגידו החברים בבית הכנסת.

"אבל אז אתה שואל את עצמך מה האלטרנטיבה. הרי הוא לא בחר את זהותו המינית. זה נתון גנטי או התפתחותי, זה לא משנה. מה שברור זה שהוא מסוגל ליצור קשר אינטימי רק עם בני מינו, וזה לא הולך להשתנות. פתאום אתה, כהורה, מבין מה גדול הקושי שלו בהתמודדות, ושהוא היה שם עד עכשיו לבד. אתה מבין עד כמה הוא זקוק לך עכשיו יותר מתמיד, יותר מאחיו שאינם נאלצים להתמודד עם קשיים כאלה, ואתה מבין שבשביל זה בדיוק אתה מה שנקרא "הורה". האחד והיחיד שאהבתו אינה מותנית בשום דבר.

"אתה גם מבין שהאלטרנטיבה של חיי שקר אינה באה בחשבון, ואתה מתחיל להיות גאה בו, על העמידה שלו בתלאות החיים באומץ ובראש זקוף. אחר כך אתה מתחיל להבין שהאושר אינו תלוי בצורת חיים כזו או אחרת אלא בדברים הרבה יותר חשובים. ואז לא רק שאתה מקבל ומבין, אתה רווה נחת. אתה חש גאה בכך שעברתם יחד את המכשול הזה, ויצאתם מחוזקים ובטוחים באהבתכם לבן.

"זה לא פשוט, אבל פותח את הלב ואת הראש בצורה ששום בן אחר לא יכול להקנות לכם. אז אולי לא יהיו נכדים (ואולי כן) אבל מה שבטוח שהרווחנו בן, וזה הרבה מאוד".