במקום שלום עכשיו

לא פשוט להיות "שלום עכשיו" בקיץ תשס"ג. אפילו סתם שוחר שלום פרטי מוצא את עצמו מתוסכל בימים טרופים אלה, כי באמת, "'מה אפשר לעשות?", אבל להיות תנועה זה הרבה יותר קשה. תנועה צריכה להיות תמיד רלוונטית ולהציע סדר יום הגיוני.

פעם הכל היה הרבה יותר ברור. אם הייתה ממשלת ימין בשלטון, שלום עכשיו הייתה יכולה להפיק הפגנות ענק בתדירות קבועה ולבנות על זה ש"רק שרון יביא אסון" תמיד תופס. אם השמאל תפס את המושכות לתקופת מעבר, אפילו הפגנות לא צריך היה לעשות ואפשר היה להתרכז בתחזוקה פנים-תנועתית.

אבל עכשיו, כשהאסון ששרון מביא מסווה עצמו בצבעי עלה זית, וכשבאוויר ריח ברור של אפשרויות והחמצות, התנועה, למרבה הצער, מתפקדת ממש כמו בתוך התקף אפילפסיה קשה.

כך, בעוד שברחבי יש"ע מורגשת תזזית אנרגטית מלאת אידיאלים, נחישות, דבקות באדמת מולדת ותחושה אמיתית של שליחות לאומית, תנועת שלום עכשיו מגיבה בנחישות משלה ומעלה מסוקים לאוויר כדי לתעד את פעולות ההצלה מעוררות ההתפעלות של המתנחלים.

ככה לא בונים תקווה. גם לא בריצה אל הגויים להלשין על המדינה, לא בניסיונות לשיתוף פעולה, עוקף קונסנזוס, עם הפלסטינים, ולא בהפגנות ענק. כל אלה מעוררים, במקרה הטוב, שאט נפש ובוז, ובמקרה הפחות טוב זה סתם לא יעיל.

באופן טבעי קשה יותר לאנשי מחנה השלום לייצר עשייה מאשר לשוחרי המאחזים. האמירה שלהם דורשת מעשים שרק המדינה באופן ממלכתי יכולה לבצע. הצבת גבול חדש, פינוי, הסכמות עם האויבים וכיוב', אינם יכולים להיעשות אלא על-ידי מוסדות המדינה. הדבר האפקטיבי היחיד שחולמי השלום יכולים לעשות הוא להימנע משיתוף פעולה עם המדינה בכל מה שנוגע לתחומי יש"ע.

באופן מעשי זה אומר סרבנות בממדים עצומים. לא כאמירה פסאודו-מוסרית של יחידים, אלא כשביתה המונית של כל מי שיש לו עניין שמדינת ישראל תקבע סדר יום חדש לתהליך סיום הכיבוש. בשביתה הזו, אגב, מסרבים להתגייס גם על מנת לפנות מאחזים והתנחלויות כתרגיל יחסי ציבור של הממשלה.

השביתה תסתיים ברגע שהממשלה והכנסת יסמנו מטרות, יגדירו יעדים (במובנים של לוח זמנים וקו גבול) ויתחילו בביצוע, שאינו מותנה בשום אופן בהתנהלות של הפלסטינים.

אבל שלום עכשיו לא בנויים לעבודה קשה. כשאתה קובע לעצמך מטרה שאינה תלויה רק בך (שלום) ביעד זמן לא אפשרי (עכשיו) אתה מראש אומר שאין לך עניין אמיתי לעשות שום דבר. לכן אני רוצה להציע לתנועה לעדכן את מטרותיה (סיום הכיבוש – לפני תהליך שלום), לרענן את שפתה (סיום כיבוש משמעותו שחרור העם הפלסטיני מהשלטון הישראלי, ולא חזרה לגבולות 67'. במקום סרבנות, השבתת מגן, ואל תשתמשו בצירוף "סכנה לדמוקרטיה" לשווא) ובעיקר לשנס את מותניה.

"עת לעשות לה', הפרו תורתך" יכול להיות הפסוק של התנועה.