צעד לא בטוח

מי מפקח על המתקנים?

במכון התקנים בודקים מדי חודש כ- 250 אזורי משחק של ילדים. לדברי טל כהנא מהמעבדה למכניקה במכון, בשנתיים האחרונות נבדקו כ – 5,000 אזורי משחק. ברובם נמצאו ליקויים. מתקני השעשועים בגנים הציבוריים זוכים לבקרה מסוימת, אם כי מוגבלת. גנים אלה שרויים תחת פיקוחו של הממונה על התקינה במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, גרישה דייטש, שבודק 200 גנים בשנה. לעומת זאת, במתקני שעשועים המצויים בגנים, במעונות יום ובבתי-ספר אין אפילו הסכמה מי האחראי לטיפול בנושא. הרשויות מגלגלות את האחריות זו לפתחה של זו. לדברי אבישי, אין היום בישראל מי שאחראי לאכיפת הבטיחות במתקני משחקים במוסדות החינוך.

התקן (תקן רשמי 1498 למתקני משחקים לילדים) מטיל על הרשויות המקומיות חובות ברורות לגבי מאפייני המתקנים, תחזוקתם והנהלים לשמירה על תקינותם, והפרת הוראות התקן מהווה עבירה על החוק. בעלי המתקנים – הרשות המקומית בדרך-כלל – אחראים להזמנת הבדיקות שהתקן מחייב. מדובר בבדיקה ויזואלית מדי חודש, שמטרתה לגלות מפגעים בולטים לעין, ובבדיקת התאמה לתקן אחת לשנה. משרד החינוך הוא זה שאחראי לוודא שבעלי המתקנים אכן ביצעו את הבדיקות בתדירות הנדרשת. כשמתגלים ליקויים, עליו לוודא שהם תוקנו. אלא שמשרד החינוך טוען כי איננו אחראי למיצוי הדין עם הרשויות שבתחומיהן נמצאו מתקנים מסוכנים במוסדות לימוד.

"אנחנו מבצעים מבדקים מעת לעת במוסדות חינוך, ובמידה שאנו נתקלים בבעיות של תקינות מתקני משחקים, אנו רושמים זאת בדו"ח סיכום המבדק ומעבירים זאת לרשות ולבעלי המתקן", כותב למועצה לצרכנות רותם זהבי, ממונה הבטיחות הארצי של משרד החינוך, כלומר מעבירים ניירות משולחן לשולחן. בעקבות תגובה זו של משרד החינוך הודיע דייטש כי הוא מוכן לקחת את הנושא לטיפולו ולהגיש תביעות משפטיות נגד רשויות מקומיות שבמוסדות הלימוד שלהן ימצאו ליקויים מסוכנים.

באגף הבטיחות של משרד החינוך נבהלו מיד והודיעו שהם מתנגדים לכך. "המצב לא יכול להימשך כך", אומר דייטש, "משרד החינוך צריך להחליט – או שהוא עצמו מגיש תביעות, או שהוא מעביר לנו את הממצאים ואנחנו נטפל בחומר. אנחנו גם יכולים לתכנן תוכניות בדיקה במוסדות חינוך, במקביל לבדיקות בגני השעשועים שאנחנו עורכים בערים השונות". דייטש מודה עם זאת שתקציב הבדיקות שלו קוצץ ב- 2003 וירד מ- 200 בדיקות שנתיות ל- 150 בלבד.

מה מומלץ להורים לבדוק

בישראל פועלים כ- 12 אלף גני ילדים, כמה אלפי מעונות יום ומספר לא ידוע – אך גבוה, יש להניח – של בתי-ספר שיש בהם מתקני שעשועים. על-פי כל הסטטיסטיקות, חלק גדול מן המתקנים האלה מסוכנים. על רקע העדר פיקוח מספק מצד הרשויות, מה שנותר הוא להמליץ להורים עצמם לקחת את האחריות, לבקר במתקני השעשועים שבהם משחקים ילדיהם ולנסות לאתר ליקויים בטיחותיים. את הממצאים אפשר לשלוח למועצה לצרכנות. במועצה מבטיחים שכל בדיקה שתישלח תועבר מיד, עם דרישה לטיפול דחוף, אל ראש הרשות המקומית, ארגון ההורים הארצי, הממונה על הבטיחות במשרד החינוך והממונה על התקינה במשרד התמ"ת.

אמנם בדיקות כאלה אינן מקצועיות, אבל הן יכולות להוות אינדיקציה ואור אדום למתקנים בעייתיים. אנחנו נעקוב יחד עם המועצה לצרכנות אחר הטיפול במפגעים. נראה כי רק שילוב של מעורבות ההורים וחשיפה תקשורת עשוי להביא לשינוי משמעותי במצב. אגב, בעוד ארבעה חודשים ייכנס לתוקפו תקן חדש למתקני משחקים, שמהווה אימוץ של התקן האירופאי, ובחלק מסעיפיו הוא אף קפדני יותר מהתקן הנוכחי. אנחנו התבססנו על דרישות התקן הנוכחי, יהיה זה מספק אם אפשר יהיה להגיע למצב שבו לפחות מחצית ממתקני השעשועים בגנים, במעונות היום ובבתי הספר יעמדו בדרישות התקן הזה.

מה לבדוק:

הגנה מהילכדות הראש: מתקן המיועד לבני ארבע ומעלה יש לבדוק כל אחד מהמרווחים והחללים. כל אחד מהם צריך להיות ברוחב, אורך או קוטר של פחות מ- 11 ס"מ או יותר מ- 23 ס"מ. מרווחים בטווח של 11-23 ס"מ אסורים כי ראשו של ילד יכול להילכד בתוכם ללא מוצא. על-פי נתוני "בטרם", המרכז הלאומי לבטיחות ובריאות ילדים, המבוססים על מחקר שנערך בארה"ב (בארץ לא נערכו מחקרים דומים), מחצית מהילדים שמצאו את מותם במתקני משחקים מתו בגלל הילכדות ראש.

הגנה מהילכדות אצבע: מתקן שבו הילד מצוי בתנועה, למשל סולם עלייה למגלשה או מתקן טיפוס, אסור שיהיו מרווחים קטנים שבין 8 ל- 25 מ"מ (0.8-2.5 ס"מ). במרווחים כאלה עלולה אצבע הילד להיתפס. זה לא קריטי כמו הילכדות הראש, אבל זה לא סימפתי. מותרים מרווחים קטנים או גדולים מזה.

עומק משטח המגן: עומק המינימום של המשטח שמתחת לכל מתקן משחקים הוא 30 ס"מ. המטרה: למנוע נזקים במקרה של נפילה מהמתקן. מדובר בדרך-כלל בחול, אבל זה יכול גם להיות דשא צפוף או מצע מלאכותי.

מרחק בטיחותי בין המתקנים: המרחק הדרוש תלוי בסוג המתקן. כשמדובר בנדנדות או בכל מתקן אחר עם חלקים נעים, מרחק הביטחון עד למתקן הבא צריך להיות 1.80 מטר. כשמדובר בנדנדנה יש למדוד אותו מהמקום שאליו היא מגיעה בשיא התנועה שלה. כאשר מדובר במתקנים נייחים, כמו מגלשות, חייב להיות מרחק של 1.20 מטר לפחות עד למתקן הבא. הסיבה: המרווח מאפשר מעבר בטוח בין המתקנים ומונע תאונות בין ילדים המשחקים במתקנים שונים.

בדיקה ויזואלית של כל המתקנים: כדאי לשים לב שלא יהיו זיזים ובליטות חדות שטומנים סכנת היחתכות – ברגים, מסמרים בולטים, שברי פיברגלס, זיזי מתכת, כפיסי עץ, חוטי ברזל וכדומה. במתקני עץ כדאי לבדוק שאין קורות לקויות, רופפות, חסרות או רקובות. במתקנים עם סולמות ומדרכים – לבדוק שכל השלבים נמצאים במקומם ותקינים.

נדנדות: גובה המושבים בנדנדות חייב להיות 35 ס"מ לפחות מפני הקרקע. כדאי לבדוק שהשרשרות לא חלודות. מגלשות: זווית הגלישה, בין נקודת הכניסה למגלשה ועד נקודת היציאה ממנה, צריכה להיות עד 37 מעלות. הסיבה: זווית קהה יותר (מגלשה תלולה יותר) יכולה לגרום לנפילות ולהתהפכויות. גובה נקודת היציאה מהמגלשה צריך להיות 20-40 ס"מ. יציאה נמוכה או גבוהה יותר עלולה לגרום לחבטה חזקה בקרקע ולפציעה.

כבלים חשמליים: יש לבדוק שאין שום כבל חשמלי מעל מתקני המשחקים. הימצאותם של כבלים כאלה אסורה לחלוטין. הסכנות: שדה מגנטי אפשרי, וכן נתק אפשרי בכבל שיגרום להתחשמלות במגע עם מתקני מתכת או עם גוף הילד. הורים שרוצים להיות חרוצים במיוחד יכולים לבדוק גם את הדברים הבאים: סימון גילאים שלהם מיועד המתקן: על כל מתקן חייב להיות סימון אם הוא מיועד לילדים מתחת לגיל ארבע או מגיל ארבע ומעלה. אפשר גם לבדוק אם יש סימון מתי נערכה הבדיקה האחרונה של המתקן, או לפנות להנהלת המוסד ו/או לרשות המקומית ולברר מתי נערכה הבדיקה ומה ממצאיה. יש חובה לקיים אחת לשנה בדיקה על-ידי מעבדה מורשית.

כיום יש רק אחת כזו בישראל – מכון התקנים. ליקויים המוגדרים "קריטיים" (שיש בהם סכנת מוות) מחייבים מניעת השימוש במתקן עד תיקונם וביצוע בדיקה חדשה המאשרת את התיקון. יש חובה לסמן על גבי כל מתקן את פרטי הבדיקה התקופתית, מתי נערכה, מתי צפויה להתקיים הבדיקה הבאה ופרטי הבודק. במקרה של ממצאים חמורים או קריטיים על הבודק להשאיר שלט אזהרה המציין את הסכנה הכרוכה בשימוש במתקן.

את הנתונים שמדדתם רשמו בצורה ברורה, צרפו כתובת מדויקת של הגן או בית-הספר, שם המנהל/ת ופרטי הבודקים (שם פרטי ומשפחה, כתובת, טלפונים להתקשרות, פקס) ותאריך ביצוע הבדיקה – ושלחו למועצה הישראלית לצרכנות, רחוב מזא"ה 76 תל-אביב, מיקוד 65789, או בפקס – 5600180 – 03, או באי-מייל (www.moatza@ consumers.org.il) הורים שירצו לקבל הדרכה נוספת לפני ביצוע הבדיקות יכולים לפנות טלפונית לרונן רגב ורוני לנדר גנץ במועצה לצרכנות, בטלפון 5604674 – 03.

הורים שנאבקו והצליחו

שני מקרים של הורים ערניים, שטופלו במועצה הישראלית לצרכנות, מוכיחים כי דבקות במטרה יכולה להביא לשינוי. עדי פדלון, אם לשניים תושבת קדימה, ניהלה בסיוע המועצה לצרכנות מלחמה מתמשכת נגד הגן ובית-הספר של ילדיה ומול המועצה המקומית במושב. פדלון קראה ב"ידיעות אחרונות" כתבה על ממצאים חמורים של בדיקה בגני ילדים שיזמה המועצה לצרכנות, וכן סיפורים על ילדים שנפגעו קשות או מתו בגלל מתקנים לקויים. "החלטתי שאני לא רוצה שזה יקרה בבית-ספרנו", היא אומרת.

היא ניגשה לגן של בתה ונחרדה ממצב המתקנים, שבהם היו ברזלים ומסמרים חדים וגלגלים קרועים. היא פנתה לרשויות, ושם שלחו אותה מרשות לרשות. "אמרו לי: עניין של תקציב, עניין של ועדות", היא מספרת. פדלון ניגשה גם לבית-הספר של בנה, "אור תורה": "ראיתי חמישה מתקנים מתחת לכל ביקורת. מדדתי את זווית המגלשה בסרגל, רשמתי הכל". בבירור שערכה בבית-הספר נאמר לה שלפני כשנה נפל ילד מאחד המתקנים על רצפת הכורכר, שהיתה אמורה להיות מחול, ונגרם לו נזק גופני חמור.

פדלון ארגנה את הורי בית-הספר ופנתה במכתב למועצה לצרכנות. מספטמבר 2002 ועד יוני 2003 התנהלו חילופי מכתבים בין פדלון, המועצה המקומית קדימה (כאשר זו טרחה לענות), משרד החינוך, הממונה על התקינה והמועצה לצרכנות. בודקים חזרו ובאו, והתברר שהמתקנים אכן מסוכנים. אבל במשך תקופה ארוכה נמנע משרד החינוך מלטפל בנושא. רק אחרי פנייה למנכ"לית המשרד הבהיר המשרד שהוא אינו אחראי לאכיפת התקן על הרשויות המקומיות. "יום בהיר אחד", אומרת פדלון, "אחרי מאבק של שבעה חודשים, הוציאו את המתקנים מבית-הספר והביאו חדשים. גם בגן של בתי הוציאו את המתקנים המסוכנים, אבל לא הביאו שום דבר חדש.

היום שישה ילדים מתנדנדים על נדנדה אחת ומגלשה אחת. אבל הן לא מסוכנות". הסיפור השני הוא של אב לילדים קטנים, תושב בני-ברק, שבאוגוסט 2002 הבחין כי במתקני המשחקים בגינה הציבורית "גן משה" בעיר חלקים המרכיבים מתקן מסוים זזים באופן שנראה לו מסוכן. בדיקה שלו העלתה שהמתקן רעוע, וקורות המחוברות בזווית עלולות ללכוד את גופם של הילדים בזמן משחק. במתקן אחר נמצאו חורים וברגים בולטים באופן שעלול לפצוע את הילדים. הוא הבחין במדבקה דהויה שבה נכתב כי המתקנים נבדקו על-ידי מכון התקנים ונמצאו פסולים לשימוש.

האב עבר עם ילדיו לגינה ציבורית אחרת, גינת "רימון", וגם שם ראה מדבקות דומות, וכך גם בגינה שלישית. הוא פנה למועצה לצרכנות, ובאמצעותה גילה שהבדיקות של מכון התקנים נערכו במקום כבר במארס 2002, ומאז לא הוסקו שום מסקנות בפועל, למרות שהחוק מחייב גידור מיידי של מתקנים שהתגלה כי הם מסוכנים כדי להבטיח שילדים לא יעלו עליהם.

המועצה לצרכנות פנתה לראש עיריית בני-ברק, הרב מרדכי קרליץ, ובעקבות הפנייה פורקו המתקנים ואחרים הורכבו במקומם. על-פי נתונים שבידי המועצה, הממונה על התקינה במשרד התמ"ת, גרישה דייטש, מסר כי באותה בדיקה שהתקיימה במארס 2002 49 מבין 75 מתקנים שנבדקו בבני-ברק נמצאו מסוכנים, ותיפתח חקירה בעניין. בתגובה לפנייתנו סירב דייטש להתייחס לנתונים. "אין באפשרותנו למסור פרטים אשר לחקירות המתנהלות היום על-ידי הממונה על התקינה", נמסר מלשכת דובר משרד התמ"ת.

המתקנים המסוכנים: נדנדות, מגלשות ומתקני טיפוס

לפי נתוני מחקר שנערך בארה"ב בשנת 2000, ואשר נמסרו על-ידי מרכז "בטרם", יותר מ- 200 אלף ילדים נפגעים מדי שנה בגני שעשועים. 20 מוצאים את מותם. 70% ממקרי הפגיעה נגרמים בגלל נפילות מגובה ובגלל כיסוי לא הולם של השטח שבסביבת המתקן. המתקנים המסוכנים ביותר הם: נדנדות, מגלשות ומתקני טיפוס – 85% מהתאונות קשורות בהם. הילדים הקטנים, עד גיל ארבע, נפגעים יותר מהנדנדות, הגדולים – ממתקני הטיפוס.

חנק כתוצאה מהילכדות בתוך מתקן ומכריכה של אובייקטים סביב הצוואר היא סיבת המוות השכיחה ביותר, והיא מהווה כ- 50% מכלל סיבות התמותה. אמנם בשנים האחרונות יותר ויותר רשויות מקפידות להזמין מתקנים חדשים עם תווי תקן בלבד, אבל קיימת בעיה חמורה של התקנות לקויות של משחקי שעשועים. גם מתקן תקני, שהותקן בצורה גרועה, הופך מסוכן. בישראל אין סטטיסטיקה לגבי שיעורי הפגיעה בגני ילדים או במעונות. בבתי-ספר 43% מכלל התאונות מתרחשות בחצר בית-הספר בזמן ההפסקות.