זהו זה ולא אחרת?

"זה זה או זה זה", ערוץ 2, 21:40

האם ביקורת הטלוויזיה שאתם עומדים לקרוא היא: 1. אוהדת. 2. עוינת. 3. נרדמת. 4. לא בבית? ובכן, קחו חמש שניות לחשוב על זה. קדימה. כל המדינה משתתפת. מי שקוראים את הביקורת הזו בעיתון, שימו לב: הגיליון בו אתם מחזיקים הוא אינטראקטיבי ומשוכלל, ותוכלו, באמצעות שימוש בעט פשוטה, לסמן עליו את הניחוש הנכון לדעתכם, או אפילו למחוק את שלוש התשובות שאינן נכונות לדעתכם. קדימה.
בואו נראה מה קורה עם השעון שלנו. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת – הזמן עבר! הפסיקו לחשוב על זה. מי שסימנו תשובה בעיתון – להרים עטים מהנייר. ועכשיו, מיד בתום הפיסקה הזו ועם תחילת הפיסקה הבאה, נגלה את התשובה הנכונה. אל תלכו לשום מקום.
שוב שלום. חזרנו. בפיסקה הקודמת שאלנו האם ביקורת הטלוויזיה שאתם עומדים לקרוא היא: 1. אוהדת. 2. עוינת. 3. נרדמת. 4. לא בבית. ובכן, ביררנו עם כותב הביקורת, והתשובה הנכונה היא: 2. עוינת. היא עוינת מכיוון ש"זה זה או זה זה" היא תוכנית שבה בודקים יואב צפיר, בחורצ'יק נחמד, ורועי לוי, סטנדאפיסט מיותר, בדיוק שאלות מהסוג הזה. למשל כמה ישראלים מבין שמונה לא יקחו את העיתון העליון בערימת העיתונים בקיוסק, או מי מבין ארבע נשים היא אלופת ישראל בהורדת ידיים. השעון על המסך סופר חמש שניות לאחור, הצופים בבית אמורים לנחש את התשובה הנכונה, סה טו. לשאלה הבאה. עכשיו בואו נחשוב: האם התשובה לשאלה כמה מבין שמונה ישראלים לא יקחו את העיתון העליון בערימה היא: 1. לא מעניינת בכלל. 2. משעממת מחץ. 3. הייתי מעדיף לנקות סירים צבאיים במברשת שיניים לפני שהייתי מקדיש לה תשומת-לב. 4. מה היתה השאלה שוב?
זו, בערך, הבעיה עם "זה זה או זה זה". מצד שני, מה תעשו, תראו באותו זמן "דוקומדיה" בערוץ הראשון? (1. למה לא? 2. בשימחה רבה. מתי זה חזר? לא ידעתי. 3. תאמין לי, מתי גולן הורס מצחוק ליד רועי לוי).

שיעור באזרחות: "עובדה", מישדר מיוחד, ערוץ 2, 20:30

משהו יוצא-דופן לחלוטין קרה אמש בערוץ השני. בעיצומו של הפריים-טיים המסחרי הקייצי, העבירו אילנה דיין ואמנון אברמוביץ' שיעור כבד-ראש באזרחות. התוכנית המיוחדת של "עובדה" שביקשה לדון באופן התמוה, בלשון המעטה, שבו זוכו מרבית נבחרי הציבור בישראל שהועמדו לדין מאישומים שונים, היתה אחד הניסיונות היותר נועזים עיתונאית שבוצעו במסגרת הערוץ אי-פעם.
דיין ואברמוביץ' הציגו בפניכם את רשימת השמות – בנימין נתניהו, אביגדור קהלני, שמעון שבס, אהוד אולמרט, צחי הנגבי, אלי לנדאו ועוד רבים – שהצליחו להיחלץ בסיוע עורכי דין צמרתיים שהם, כתוספת מהצד, גם יועצי תקשורת מעולים, ותהו האם מבחן בוזגלו והשיוויון בפני החוק פסו מארצנו. הדיון באולפן היה ייצרי וגועש. סימני שאלה פוזרו בלי סוף – כמעט ואפשר היה להריח את תביעות לשון הרע הפוטנציאליות שהמישדר הזה עלול לגרור.
זו היתה שעה לא קלה לעיכול, שכן היא נעה בזריזות בין תופעה ציבורית טורדת מנוחה ומובנת לכל לבין עניינים ושמות כמעט פנימיים של הקהיליה המשפטית-עיתונאית בישראל. ועדיין; העובדה שניתן פריים-טיים לדיון רוחב בתופעה עקרונית מסוג זה מרשימה מאוד. בטלוויזיה האמריקנית זה היה גומר, במקרה הטוב, בערוץ הציבורי. הצעה לדיין: קחי את המתכונת הזו למישדר נוסף, שיעסוק בשאלה הנרחבת יותר והחשובה לא פחות: אובדן מושג האחריות האישית בישראל, איך מתי ולמה.

צריך להגיד:

*שכאשר יונית לוי ואילנה דיין ישבו אמש לרגע זו לצד זו, ידעתם שלא ירחק היום בו לא ניתן יהיה עוד להבחין בהבדלים.
*ש"רישיון להרוג" של חיים הכט, החלק השלישי, משודרת הערב. כדאי.