שתף קטע נבחר

מלשינים לאויב

ועכשיו מס הכנסה לוקח לנו את המכונית ומשסה אותנו זה בזה. אנחנו מצדנו עוזרים למס הכנסה לגבות את מה שמעולם לא הגיע לו: מחצית מהכנסותינו

תגידו, מה נהיה? עד כדי כך נעלמה הסולידריות החברתית מישראל עד שעכשיו אנחנו מלשינים זה על זה למס הכנסה? העיתונות מפרסמת ביומיים האחרונים בהרחבה את הצלחתו הגדולה של "המלשינון" של מס הכנסה, במסגרתו אני מתבקש למסור, בעילום שם, אינפורמציה על העלמות המס של שאול מהמשרד, שסיפר עלי בדיחה בטיול בנחל עמוד ואשתו לא הזמינה אותי לחנוכת הבית שלהם ולכן אני שונא את שניהם. במס הכנסה גאים לספר על אמרגן שהלשין על העלמות מס של זמר מפורסם שהיה בטיפולו, על קיבוצניקים שהלשינו על מנהלי מפעלים, ועוד סיפורי גבורה והקרבה שבמסגרתם חיסלו ישראלים חשבונות זה עם זה באדיבות מס הכנסה.
בואו נעמיד דברים על דיוקם: אנחנו לא אוהבים את מס הכנסה. אין לנו – ולא אמור להיות לנו - שום עניין לסייע לו. מס הכנסה הוא הגורם האחראי לעריפת מחצית מהכנסותינו באשר הן. מס הכנסה מעקל, החל מאתמול, את המכוניות שלנו. מס הכנסה הוא כפפת הלטקס על זרועה המשומנת של מדינה חמדנית, שלאחר שלוש שנות שירות צה"לי, מילואים ונכונות כללית לסבול די הרבה בולשיט, עדיין מרשה לעצמה לדחוף את ידה עמוק לארנק, ולקחת מחצית מהכנסתי.
שיעורי המס בישראל הם בין הגבוהים בעולם. בנימין נתניהו יכול לרשרש עד מחר באריזת המתנה של "הקלת נטל המס", אבל כל סטודנט שנה ראשונה לכלכלה יאמר לכם כי חוצנים יפלשו לכדור הארץ ויתאהבו בגברת נתניהו בטרם יביאו עצמם פוליטיקאים ישראלים לאפשר את זה. המדינה זקוקה לכספי (וכנראה גם למכוניתי) על מנת לממן לא רק את המטוסים שיגנו עלי בבוא העת, אלא גם את המשך הרפתקאותיה של דניאלה וייס במזרח הפרוע והכבוש, את התשיעייה מבני ברק שלא אני הבאתי לעולם, את מסעות מוטי רייף ופמלייתו בלוס אנג'לס ועוד עניינים שאני פשוט מוכרח להבין שהם דחופים וקריטיים בהרבה מהשאלה הזניחה האם אני – סתם אזרח עובד, משרת ותורם – אגמור או לא אגמור את החודש, על הגחון, הפנים או הברכיים.
מס הכנסה הוא כגרושתך הנבזית ביותר: הוא רוצה חצי. או כמו שאמר אדי מרפי ברגעיו הגדולים: האף! אלא שלא כמו גרושתך הנבזית או אדי מרפי, מס הכנסה לא משעשע אותך בהתפתלויות, לא עושה פרצוף מאיים ולא זקוק למתווכים; באשר אתה שכיר, מס הכנסה פשוט ניגש אוטומטית לעמל כפיך ונוטל את המגיע לו. האף! מדי חודש מגיע אלי התלוש כאשר הוא חבול, פצוע וצורח מכאבים. סימני השחיטה ניכרים בו, בעיקר ברווח שבין טור ההכנסות ברוטו לשורה התחתונה. הקזינו הגדול במדינת ישראל פועל במתחם תלוש השכר של כל אחד מאתנו, ותנחשו מה: הבית תמיד מרוויח. אנחנו תמיד מפסידים. האף!
אז עכשיו מס הכנסה משסה אותנו זה בזה. הוא מבטיח לנו 10 עד 20 אחוז מהכספים שייתפסו בעקבות ההלשנה שנלשין. ואנחנו קונים את זה. ומלשינים. אנחנו עוזרים למס הכנסה לגבות את מה שמעולם לא הגיע לו: מחצית מהכנסות תושבי המקום הזה. אף מדינה – טוב, אולי להוציא כמה גני-עדן סוציאל-דמוקרטיים בסקנדינביה – אינה זכאית למחצית ויותר מעמל-כפיהם של תושביה (ומכוניותיהם). שיעורי מס ההכנסה השערורייתיים במדינת ישראל ממקמים אותנו בתקופה הפיאודלית: כולנו נתיניו של האדון, כולנו עובדים את אדמתנו על מנת שהאדון יקצור את הפירות וישאיר לנו בטובו משהו לאכול, משהו שיחזיק אותנו על המינימום הדרוש כדי להמשיך לעבוד.
הלשנה למס הכנסה כמוה כשיתוף פעולה עם האויב. האויב איננו מס הכנסה עצמו, כמובן, אלא שולחיו – מי שמאמינים בכנות שיוכלו להוציא להורג בירייה את הפנסיה שלי מבלי שיהיה לי מושג, את הביטוח הלאומי, את שירותי הבריאות ואת שירותי הרווחה – ולהמשיך ולגבות ממני מחצית מהכנסתי, כאילו אראה ממנה אי-פעם משהו בחזרה. הנה ההלשנה שלי למס הכנסה: לכולנו מגיע החזר. אנד מייק איט א-דאבל.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים