סיפורים מהקופסה

בשנת 1987 יצא לאור ספרו של עמוס עוז "קופסה שחורה". הביקורת הישראלית אהבה לשנוא את הספר, כל כך אהבה לשנוא עד שעוז התכנס בעצמו וסרב להעניק ראיונות לעיתונות בעניין. בצרפת, שנה מאוחר יותר, זכה הספר בפרס Femina היוקרתי לרומן הזר הטוב של השנה, באנגליה הכתירו את עוז בזכות "קופסה שחורה" כסופר הישראלי הטוב ביותר והספר תורגם ל-24 שפות בהם יוונית, סרבית, יפנית, סינית וקוריאנית. היום, 16 שנים מאוחר יותר, עם לידתו של העיבוד הראשון למחזה על-פי ספרו של עוז וההפקה המשותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון באר שבע, נראה שהשופט העליון הוא הזמן.
את העיבוד למחזה כתב במאי ההצגה חנן שניר, שמתאר את העבודה עליו כאתגר גדול. הפתרון שמצא לעיבוד הבימתי של רומן המכתבים של עוז, הוא ביצירת מחזה מטולא שנודד בין זמנים ומקומות שונים בו השחקנים גם מספרים וגם משתתפים בסיפור עצמו.
הדמויות המרכזיות בהצגה הן אילנה ברנדשטטר (אסנת פישמן) ופרופסור אלכס א. גדעון (רמי הויברגר). השניים נפגשו במהלך שרותם הצבאי בשנות השישים – אלכס, מג"ד קשוח בעל ניסיון מינימלי עם בנות המין השני, ואילנה, פקידה יפהפייה ופלרטטנית שמנסה ומצליחה לכבוש את ליבו. אחרי תקופת יחסים קצרה השניים נישאים וכעבור זמן מה נולד בנם, בועז (אבי קורניק). מערכת היחסים הופכת לאגרסיבית ובסופו של דבר מתפרקת ומותירה סדקים אצל שניהם. אלכס הופך למדען מצליח שמתגורר בארה"ב ואילנה נישאת למישל אנרי סומו (יעקב כהן), פנאט ימני ממוצא מזרחי שלקח אותה ואת בנה תחת חסותו ובמקביל מנסה לסחוט מאלכס כספים.
לאורך שנים של התכתבויות מנסים השניים להפסיק כל אחד בדרכו את הכאב – אילנה בחיטוט עמוק בתוך הפצע ואלכס במחיקתו. בסופו של דבר, המטרה של שניהם למצוא את הקופסא השחורה שתכולתה תפענח אולי את הסיבות לקריסת מערכת היחסים ביניהם. בהצגה משתתף בתפקיד עו"ד מאנפרד זקהיים, בא כוחו של אלכס, השחקן אריה מוסקונה, שבניגוד לגרסת הספר זכה לעיבוי משמעותי של הדמות.

הים אותו הים

במסגרת הביקורת שהושמעה בעבר על הספר דיברו על דמותה השבלונית והקריקטוריסטית של החברה הישראלית שמציג עוז - אלכס בדמות איש הרוח, סומו בדמות המזרחי הדתי-לאומי, אילנה בדמות מלח הארץ, בועז בדמות הקיבוצניק אכול הכעסים. היו שטענו שזו הסיבה שהספר כל-כך הצליח בחו"ל - הצורך להבין את המורכבות דרך היאחזות באב-טיפוס של תופעה. דרך פרוזדור הזמן שחלף בין פרסום הספר לבין המחזתו, נדמה ששוב ניצחונו הגדול של עוז הוא בכך שהצליח לדבר על המקארו דרך המיקרו.
"השאלות הפוליטיות שהיו אז עדיין קיימות היום", אומר שניר בראיון לתכנייה, "שום דבר לא השתנה. עדיין קיים קונפליקט של ימין מול שמאל, דתיים וחילוניים... מבחינה מסוימת הרומן הקדים את זמנו בכך שהשמאל, אותו מייצג אלכס, איבד מכוחו, חלה ואיבד את הלהט שלו, בעוד שהימין למעשה יורש את מקומו. זה בדיוק מה שקורה ברומן וסומו אומר את זה - הפרופסור וכל חבריו, אולי מייצגים את עסקי העבר, אבל העתיד יהיה שלנו".
בסוף המחזה, בניגוד לספר, רוקדים כל הגיבורים טנגו זה עם זו. ימין מתמזג עם שמאל, דתי עם חילוני ורק המאבק הישן בין נשים לגברים נשאר כשהיה.