הפוגה נפשית

לא פלא שהממסד הישראלי מקבל את ההודעה על הפסקת האש בחמיצות כזו. מערכת הבטחון משדרת פקפוק, משרד החוץ מודיע ש"הפסקת האש היא פצצה מתקתקת". זה לא נובע, חס וחלילה, מחדוות מלחמה, אלא מכך שבמשחק המזרח תיכוני הידוע "אני אדבר אחרון", החמאס לקח את הסיבוב הזה בנקודות.
כשהחלה מתקפת החיסולים נגד ראשי החמאס, אמרו בצבא ש"זה יקרב את ההודנה". ההודנה התקרבה אז ממילא, נישאת על גבי לחץ אמריקני מאסיבי (ישירות מול ישראל והרשות, דרך הצינור המצרי מול ארגוני הטרור). המאבק היה על איך ייראו הדברים. ככה זה כשנלחמים אלף ימים, ואין מה לבשר לנו ולהם, חוץ מדם, יזע ודמעות: יש צורך לפחות להרגיש שהצד השני זוחל אל ההפוגה בשפיפה קצת יותר גדולה משלנו.
אני לא רוצה לחלוק על הטענה, לפיה החיסולים מקטינים את יכולת הפיגועים. היא נשמעת סבירה במונחים של מלחמת שחיקה. הבעיה אתה היא, שהצלחת הטרור אינה נמדדת באחוזי פיגועים שנמנעים או בעוצמה שלהם; פיגוע בודד באוטובוס בירושלים, למחרת ניסיון ההתנקשות ברנתיסי, שימר בתודעה הישראלית את המשוואה לפיה תקיפה שלנו שווה תגובה מיידית שלהם, ולא חשוב מה תאמר מערכת הבטחון. השב"כ וצה"ל טוענים בצדק, שהם מצליחים לעצור 95 אחוזים מהנסיונות. תודעתית, אין לזה הרבה משמעות.
מצד שני, התחזקותו הפוליטית של החמאס כתוצאה מהמתקפה של ישראל היא ברורה. הוא הפך לכוח הצבאי הרשמי המתמודד נגדנו, כזה שאבו מאזן ודחלאן אינם מעזים לקרוא עליו תגר – לא בגלל שאין להם יכולת משטרתית, אלא בגלל הפופולריות שלו. הדרך היחידה שלהם היא קואופטציה, צירוף של החמאס לתוך מנגנוני הרשות. הדרך הזו אינה מקובלת על ישראל, ובצדק.
ולכן, קצרה ככל שתהיה, ההודנה צריכה להשפיע בעיקר על ציפיותיהם של שני הצדדים. שניהם אמורים ללמוד, שלא תהיה כאן הכרעה, ושההתשה ההדדית לא מועילה לאף אחד. אולי פרק הזמן של שקט יחסי – שרק אופטימיסט מושבע מאמין שאכן יימשך שלושה חודשים – יהיה מעין פרומו עבור ישראלים ופלסטינים: השיפור הכלכלי והרווחה הנפשית כתוצאה מההפוגה במעשי האיבה, יזכירו לנו שהנצחון איננו העיקר, מה גם שבעימות כזה הוא בלתי מוגדר. העיקר הוא הקיום והשגשוג, ואת שניהם ניתן להשיג טוב יותר בדרך שאינה מתעקשת שהצד השני יזחל.