נא להכיר - ג'ינטה

יצרנית מכוניות הספורט "ג'ינטה" (Ginetta) הוקמה בשנת 1958, על-ידי ארבעה אחים לבית משפחת וולקלט. לא במפתיע, לאור התשוקה שהפגינו למירוצים בכלל ומכוניות מירוץ וספורט בפרט. השנים הן לאחר מלחמת העולם השנייה, עידן הפריחה הגדול של מרוצי מכוניות בבריטניה. תקופה בה הוקמו לפתע יצרנים כמו מארקוס, TVR ולוטוס.
הדגמים הראשונים שהציגו האחים לא העידו על תיחכום מיוחד, ובוודאי לא על מקוריות יוצאת דופן. מדובר היה בשלדות מירוץ תכליתיות שנשאו מכלולי פורד מוכרים. לכאורה, מתכון לחוסר עניין ציבורי. אלא שלמרות אותם מכלולים, וכנראה בגלל תכנון טהור ופשטני שתכליתו הנאה מנהיגה וספורט מוטורי, זכתה ג'ינטה לאהדה מפתיעה לטובה.

התרסקות

כאמור, בשנת 1958 הוצגה ג'ינטה ראשונה, שענתה לשם חסר הייחוס - G1. אגב, זו היתה מבוססת - למרות שינויים הכרחיים - על הוולסלי הורנט, מכונית קטנה שהתחרתה במיני של אותם השנים. למרבה האירוניה, התרסק אב הטיפוס של ה-G1 על שביל הגישה המוביל לחניית האחים וולקלט.

ובכל זאת...

התלהבות האחים לא ידעה גבול. מה שאפשר להם לשכוח במהירות את התאונה המצערת, ולבנות מכונית נוספת, כזו שתהיה בעלת פוטנציאל מכירות ממשי. כך נוצרה ה... ניחשתם נכון, G2. מדובר היה במכונית דו-מושבית ומרכב אלומיניום, כאשר הייצור נמשך בין השנים 1958 ל-1960 בלבד.
וכמו מכוניות רבות של אותה תקופה, מחליפת ה-G2, שנקראה כמובן G3, נבנתה על בסיס מרכב פיברגלס מחוזק. תוחלת החיים של זו הייתה אף קצרה מזו של קודמתה, ולאחר שנמכרו ממנה יחידות ספורות (מדי), הוחלט להחליפה כבר לאחר שנה. וב-1961 הגיעה גם ההצלחה המסחרית הראשונה - G4.

G4

לאחר שהציגה את ה-G2 וה-G3, מכוניות שכוונו לחובבי רכב המעוניינים ל"הבריג" את רכבם בעצמם, לטובת חסכון במזומנים והנאת עשייה כמובן, הציגה ג'ינטה מכונית שמטרתה להציע (גם) יכולת יומיומית. עם זאת, המטרה הייתה לאפשר בה שימוש גם על מסלולי המירוץ בסופי השבוע.
אמנם, גם ה-G4 צוידה כקודמותיה במנועי פורד, אך הפעם בכאלה שהתאימו לדרישות הספורטיביות של קהל הרוכשים המצומצם. וכך גם הצליחה ג'ינטה לנצח על המסלול מכוניות כמו MG ויגואר, מהספורטיביות האיכותיות של אותה תקופה. ברחבי העולם עוד לא שמעו על המכונית הייחודית, אך בבריטניה זכתה להערכה רבה.
עד שהופסק הייצור, אי שם בשנת 1969, הציגה ג'ינטה מכוניות מירוץ נוספות. חלקן אקזוטיות יותר, חלקן פחות. חלקן מצליחות על מסלול המירוצים, מרביתן פחות. אחת מהן היתה אגב ה-G12, שצוידה במנוע מרכזי ונמכרה במספרים נאים, גבוהים משמעותית מהצפוי.
בנוסף למכוניות ספורט דו-מושביות, המיועדות לחובב ההגה, ייצרו בג'ינטה גם מכוניות מרוץ של ממש, חד-מושביות ולמסלול בלבד. זאת, במסגרת ניסיון שאפתני (מדי) להתמקד במכוניות מסלול, שאמורות היו ללא ספק להגביר את העניין בדגמי הכביש. אבל, בעיות איכות קשות, שנבעו - בין היתר - מהיעדר מימון מספק, פגעו בפרויקט השאפתני. ג'ינטה הייתה בצרות, לאורך כל שנות ה-70'. למעשה, היא בעיקר עסקה בניסיונות השרדות.

משחזרים

שנות ה-80' היו טובות יותר. אנשי ג'ינטה החליטו לחזור למציאות, ולייצר מכוניות דו-מושביות קלאסיות. כך למשל חזרה לאחר כ-15 שנות היעדרות ה-G4 לייצור. עם עדכונים נדרשים, ותחת השם G27. לפניה הייתה ה-G25, עם מנוע מרכזי משופר, שלדה של פיאסטה, שדרוג מאוחר יותר ל-G32 והצלחה מסחרית נאה.
ה-G26 לעומת זאת כמו ה-G31 אגב, עשו שימוש במכלולי פורד קורטינה וסיירה, וצוידו במנועי ארבעה ושישה צילינדרים מבית פורד. אך למרות הצלחות מסוימות פה ושם, מכרו האחים וולקלט ב-1989 את החברה לקבוצת משקיעים רב-לאומית (בלגים, צרפתיים, יפניים, דרום-אפריקאים ובריטים אם אתם מתעקשים לדעת), שממשיכה לייצר את מכוניות ג'ינטה ללא שינוי מהותי, ועם מטרה מוצהרת אחת - הנאה מנהיגה.

ואגב, מה עם האחים?

שניים מהם - איור וטרוורס, יחד עם בנו מארק - החליטו לאחר המכירה להקים חברה משלהם בשם "דייר" (Dare - אתגר, תעוזה) שתייצר מחדש את ה-G4 וה-G12. זאת, לצד מכוניות ספורט מודרניות וחדשות שתכננו בעצמם. מדובר בעיקר בTG-Sport וב-DZ18, אשר נמכרות בבריטניה על ידי משווק אחד בלבד. לפחות החלום נותר.