פסיקה: הדואר האלקטרוני חסר גבולות

בפסיקה שתוחמת את גבולות חופש הביטוי בסייברפייס, פסק אתמול (ב') בית המשפט העליון בקליפורניה כי עובד שפוטר מאינטל לא הסיג גבול כאשר שלח תלונות וטענות לכתובות הדואר האלקטרוני של מעסיקיו לשעבר. ברוב של ארבעה כנגד שלושה הפך בית המשפט פסיקות של שלוש ערכאות נמוכות יותר. מדובר בפעם הראשונה שבית משפט עליון מתבקש לדון באיסור על אדם לשלוח את דעותיו בדואר האלקטרוני.

המשפט של קן חמידי עורר עניין רב בקרב ארגונים הלוחמים בעד זכויות הגולשים ברשת, שטענו כי הדרך בה יצרנית השבבים נהגה פוגעת קשות בחופש הביטוי.

שורשי הפרשה נעוצים ב-1990. חמידי, שעבד כמהנדס בקמפוס "פולסום" של אינטל בקליפורניה נקלע לתאונת דרכים בזמן העבודה. על אף שסבל מכאבי גב כתוצאה מתאונה, אינטל סירבה להשתתף בהוצאות הטיפול של חמידי ולבסוף פיטרה אותו בשנת 1995, בגין "אי-התאמה".

חמידי סבר כי פוטר מאחר שהיה מבוגר וחולה. הוא החליט לצאת לקרב נגד יצרנית השבבים, במטרה לקבל פיצויים על העוול שנגרם לו, לדעתו. הוא הקים ארגון בשם FACE (ראשי תיבות של Former And Current Employees of Intel - "עובדי אינטל בעבר ובהווה"), שמטרתו להסביר כיצד יצרנית השבבים הגדולה בעולם מנצלת לרעה את עובדיה.

חמידי השתמש בכתובות הדואר האלקטרוני של עובדי אינטל שהיו ברשותו למשלוח מכתב לאלפים מהם, בו האשים את יצרנית השבבים ביחס לא הוגן כלפי העובדים ובניצול לרעה. המכתב נשלח לכ-30,000 עובדי החברה בשישה משלוחים שונים, שהתפרשו על פני שנתיים.

חמידי התעלם מבקשת "אינטל" לחדול ממעשיו והשתמש באמצעים שונים כדי לעקוף את ניסיונות החברה לחסום את המשלוח. עם זאת, הוא טרח למסור לנמענים כי יסירם מרשימת הדיוור שלו אם יתבקש. לדבריו, הוא קיבל 450 בקשות כאלה ונענה להן.

האישום: "הסגת גבול"

אינטל תבעה את חמידי ב-1998 בגין "הסגת גבול" באמצעות הדואר האלקטרוני. פרקליטי החברה ביססו את תביעתם על חוק מהמאה ה-17, שמטרתו להגן על בעלי אחוזות מפני פולשים לא רצויים. שלוש ערכאות בקליפורניה פסקו בשנים האחרונות לטובת התאגיד ונגד חמידי, שהשתמש במשאביו הדלים כדי לעמוד מול סוללת עורכי הדין של החברה.

על אף שהמאבק המשפטי נכנס לשנתו השביעית, חמידי, 56, ערער על הפסיקה לבית המשפט העליון בקליפורניה, שהודיע בחודש מרץ, 2002, כי ידון בתיק.

בית המשפט התבקש לקבוע את גבולות חופש הביטוי באינטרנט - האם, כפי שאינטל טוענת, לחברה יש הזכות "לגדר" את שרתי הדואר שלה או, כפי שחמידי טוען, כל כתובת באינטרנט חייבת לקבל מידע לגיטימי כמו דעה מכל כתובת אינטרנט. בית המשפט התבקש לשקול שאלות נוספות, שמתבקשת בעניין זה: האם סביר שחברה שמשתמשת במערכת הדואר האלקטרוני תאסור על אנשים שאינם עובדי החברה לשלוח לה דואר אלקטרוני? האם איסור כזה הוא בר אכיפה?

מאבק על עתיד התקשורת באינטרנט

פרקליטי ההגנה, בהם פעילי האגודה לזכויות האזרח בארה"ב וארגון החזית האלקטרונית (EFF) שלוחם למען זכויות הפרט באינטרנט, טענו כי התביעה של אינטל מאיימת על עתיד התקשורת החופשית באינטרנט. הם מצביעים על האבסורד בתביעה של אינטל. אם אינטל הייתה זוכה בתביעה, הרי שכל חברה שמפעילה אתר תוכל לתבוע כל אדם ששלח PING (תוכנה קטנה שתפקידה לקבוע את זמן ההעברה של הודעה ממחשב אחד לאחר).

אינטל גרסה שמותר לה לקבוע מי נכנס למערכת הדואר האלקטרוני שלה כפי שהיא רשאית לשמור על מפעליה, ולמנוע מכל אדם להיכנס לעסק פרטי ולהטריד עובדים שמנסים לבצע את עבודתם.

"אני מאמין שיש הבדל ברור בין דואר זבל למכתבים שאני שלחתי", מסר חמידי בראיון ל-ynet בשנה שעברה, "דואר זבל (ספאם) הוא דואר מסחרי שנשלח ללא בקרה ואילו המכתבים שלי כללו הסברים בנושא זכויות העובדים באינטל, שיש בהם עניין לציבור. מטרת המכתבים היא להעביר לציבור העובדים מידע".

רוב שופטי בית המשפט העליון קבעו כי לא רק שחמידי לא אשם בהסגת גבול, אלא שהפסיקות של ערכאות קודמות הפרו קשות את התיקון הראשון לחוקה. "חמידי לא פלש לתחום לא לו יותר מאשר מפגין הנושא שלט או צועק מבעד לחלון או משמיע את תלונותיו בטלפון", כתבה השופטת קתרין וורדגר, המשקפת את דעת הרוב. וורדגר הוסיפה כי הפסיקה אינה נותנת תוקף חוקי למעשים של אנשים השולחים דואר זבל או מטרידים באמצעות דואר אלקטרוני בדרכים אחרות.

לדברי וורדגר, שרתי הדואר של אינטל לא ניזוקו בכל אופן כתוצאה מהמשלוח ואילו הנמענים של חמידי יכלו לבקש את הסרתם מרשימת הדיוור, ובקשה כזו נענתה בחיוב. אם שני התנאים האלה לא היו מתקיימים, ייתכן שחמידי היה מסיג גבול.