גיבור בעל כורחו

ראשית, כמה מילות יישר-כוח הכרחיות לדינה קטן בן-ציון, הצוהר של קוראי העברית לעולמה של ספרות עשירה ומקסימה שנכתבה בסרבו-קרואטית. היא מתרגמת מעולה ותבונית, ואני רוצה להודות לה (שוב) על איוו אנדריץ', על וסקו פופה ועל אחרים – והפעם, כמובן, על אלכסנדר טישמה.
טישמה נפטר בנובי-סאד, עיר שמוכרת לדוברי סרבית וגם לדוברי הונגרית, בפברואר שנה זו. הוא היה סופר אהוב ומוערך בעיקר בארצו ובמערב אירופה. באמצע שנות השבעים ראה אור בעברית ספרו "השימוש באדם", ובאמת הגיע הזמן למהדורה מחודשת – ודאי לאוהביו של הספר הנוכחי שרואה אור, "ספר על בלאם".
לאט ואולי מבלי שהתכוון לעשות כן מלכתחילה, יצר טישמה קוינטילוגיה – סדרה בת חמישה ספרים – שעניינה, קורותיהם של יחידים לפני, אחרי ובתוך מלחמת העולם השניה. "השימוש באדם" הוא הראשון שבחבורה זאת, אבל בהחלט אפשר לקרוא בכל אחד מהם בנפרד מבלי לחוות סיבוכי עלילה. הם שונים ונפרדים.

הזוועה נמצאת בפרטים

טישמה שייך לקבוצה קטנה של סופרים מאד נדירים, שהבינו כי איו ביכולתו של בן תמותה לספר את "הסיפור הגדול" של המלחמה, פשוט מפני שאין סיפור כזה בנמצא, וגם מי שמצטיין בהזזת גיסות על הנייר, בתיאורים מדוייקים ופרטניים של הזוועה, לעולם לא יוכל להקיפה במלים. פרימו לוי, אלזה מורנטה, יז'י וייל, אלכסנדר טישמה: לכולם משותפת ראייה מינורית מאד, ראייה של נר באפלה שמתמקד בפרטים זעירים, ביחידים שאין בהם ייחוד, כדי לטוות את קורותיו של גורל שמידת אנוש לא תוכל לתחום אותו או להשפיע עליו. הגיבורים של הסופרים האלה נסחפים ברוחות הגדולות של המלחמה, ואנחנו לומדים להעריך את הזוועה דווקא מתוך התבוננות במעשיהם הדלים, בקיום הקטן והארעי שלהם: וכן, תמיד ליבנו נכמר אליהם ובגללם.
ועכשיו מגיע מירוסלב בלאם. למה אלוהים בחר להמיט על ראשו את מלחמת העולם השניה עוד בטרם גמר להתבגר, את זה רק אלוהים יודע, וטישמה, בתבונתו, כלל לא מעלה את השאלה לדיון. לאט ובבטחה של כותב אחראי ומנוסה, משרטט טישמה דמות של "כלאדם" אירופי צעיר, שמן הראוי היה שחלומותיו יתגשמו, והוא ימצא לעצמו דרך סלולה ובטוחה של איש-רעיונות באיזו אקדמיה, שם יתחדדו כושר ההתבוננות שלו, האירוניה העצמית והתבונה, ולאט, בהדרגה, ייעלמו החרדות וחוסר הבטחון ההורמונאלי שאופייני לאנשים צעירים מאד.
אבל האל, האלים או התהפוכות הגיאופוליטיות הגדולות של המאה העשרים לא פוסחות על בלאם. וככל שהעולם סוער ורוגש סביבו, כך בלאם מגיב במין השתבללות, במין התכנסות אל תוך עצמו, שמציבה אותו כשחקן אפסי בתוך הקלחת, אבל כמי שאינו יכול להשתחרר מן התהיות העצומות של היסחפות חייו. מדוע דווקא בלאם ניצל מפוגרום? מדוע עליו להמשיך ולהתבונן במצילו-אויבו, שהיה המאהב של אמא שלו ואחר כך יהיה המאהב של אשתו? אני לא רוצה לגלות מפרטי העלילה יותר מאשר גילו כבר בכריכה האחורית של הספר, אבל צריך לציין כאן שנפתולי העלילה הם רק מצע למטא-נראטיב של הספר הזה, שהוא חוסר האונים המוחלט של בני דורו של בלאם לשלוט בחייהם ובעלילותיהם מחד, והמפלט העצום שהוא – ואחרים כמותו – אנוסים למצוא דווקא בתוך נפשם-יחידתם, בהיעדר מפלט בעולם.

ענווה עצומה

הרומן הזה לא צועק ולא מכריז על מרכולתו, לא בועט בקורא ומוכן להרפות ממנו בכל רגע נתון. אלא שדווקא הטון המינורי והגיבור המינורי הופכים אותו לחווית קריאה טובה וחשובה, כזו שבתומה אנחנו אנוסים להרהר בחוסר-תוחלת, בדיוק כמו בלאם, מה בכלל עומד בינינו לבין מותנו במלחמה הבאה, בפעם הבאה שיקראו בשמנו במין אפלפלאץ מפלצתי ויובילו אותנו אל מותנו. אנא, פתחו לבלאם צוהר בתוך הלב. הוא ראוי לזה: הוא ודרכו והישרדותו האקראית לגמרי, וידיעתו כי אין עוד דבר בטוח בעולם הזה, לבד מן הרודנות העריצה של המקרה.
ואם צריך "זוית מקומית" כדי להאהיב את טישמה על קוראים, היא מגיעה מתוך לבטים סביב היהדות בספר עצמו ובביוגרפיה של הסופר: טישמה גילה שאין דבר כזה, יהודי-למחצה, במהלך תהפוכותיה של המאה העשרים. אמו היהודיה אכן המירה את דתה לנצרות, אבל היו מי שלא השתכנעו מן הצעד. גם לא טישמה עצמו, שאנוס היה לשוב ולבדוק את גבולות זהותו היהודית גם אם לא רצה בכך. "מצית הוויתי", הוא קרא לזהות המסוכסכת הזאת. גם כאן, כמו לאורך הספר הזה כולו, טישמה הוא אמן של חסכנות, שמותיר בקוראים שלו תחושה עצומה של ענווה.

"ספר על בלאם" מאת אלכסנדר טישמה, עברית: דינה קטן בן-ציון, עם עובד, 252 עמודים ואחרית דבר מצויינת מאת המתרגמת.