איך הגעתי לאן שהגעתי

מאחר ובביתי מוזיקה הייתה נושא רגיש ובעייתי מטעמים טכניים כמו גם מסיבות אובייקטיביות פחות, הייתה זו לי הזדמנות מיוחדת שצריך הייתי לנהוג בה במשנה זהירות ובחכמה.מה לקנות? את מוזיקת הפופ הדביקה אותה שמעו בני כיתתי לא יכולתי לסבול. באותם ימים קראתי בשקיקה רבה מכתביהם של דן בן אמוץ ז"ל ושל יהונתן גפן יבדל"א ומספר שמות של מוזיקאים עלו בהם חזור ועלה. ג'ימי הנדריקס ובוב דילן היו הבולטים בשמות. באותה החנות יצירותיהם של השניים היו נדירות מציאות ועל כן פניתי למי שאת שמו רק שמעתי עד אז, "בוב דילן הישראלי" כפי שכינה אותו מ', שלום חנוך.

מייד החלפתי את הזיכוי בכל מה ששלום הוציא עד אז - מ"אדם בתוך עצמו" הרך והנינוח ועד "רק בן אדם" הקשוח לפרקים. האוזן שלי קיבלה את הצלילים (לראשונה בסטריאו) באהבה. המילים הסתובבו לי בראש כל היום. לא יכולתי שלא להיזכר באהבה הקודמת שלי, "כוורת"- מהאיחוד של 84, בהבדלים ביניהן, ובמשותף להן.

כעבור שנה כבר הייתי לאחר "מאמי", "הפליטים", פוליקר וגוב בהופעה משותפת ועוד אי אילו חשיפות מוזיקליות. במקביל שמעתי גם את דילן, הנדריקס ובעוונותי גם את GN'R ו-Metallica. בתום אותה השנה אחזתי לראשונה גיטרה. הדרך למדורות, לבירה ולנגינה ברחוב הייתה קצרה. את התקליטייה שלי העשרתי על ידי נגינה במדרחוב הירושלמי. להקות קמו והתפרקו, שירים נכתבו, הלכתי לעשרות הופעות, ככל שיכולתי להרשות לעצמי ואהבתי למוזיקה הלכה וגדלה.

לאחר שנת שירות ושלוש שנות צבא, גרתי בקיבוץ בצפון, שם ניגנתי עם חברים, הייתי בצוות הפאב והייתי אחראי השקיה במטע האבוקדו. לאחר שנה וחצי בערך ארזתי את עצמי, גיטרה והמון חלומות וטסתי אל אי האזמרגד- אירלנד. באירלנד התפרנסתי בעיקר ממוזיקה, וכיליתי את מירב כספי על פאבים. ראיתי לפחות שלש הופעות חיות מדי שבוע - אם של מוזיקה אירית ואם של רוק או בלוז- אבל השילוב של מוזיקה ובירה הפך אצלי לטבעי כל כך- שעד היום אני מתקשה להפריד בין השניים...

"בחזרתי מצאתי את ביתי נעול", כפי שכתב פעם עגנון, ושבתי אל עיר הולדתי ירושלים. עד שמצאתי לעצמי עבודה בחנות ספרים ניגנתי מדי יום במדרחוב והלכתי, כמעט מדי ערב למייק'ס פלייס המקורי- אותו פאב קטן ומשובח שאהבתי. באחד הימים פתח אהרון, לשעבר איש המייק'ס, את הסינדרום. את הפאב הוא חנך בהופעה של רוני פיטרסון ובהופעה של להקת Sobo. הזמן עבר, הלהקה שהקמתי עקב מפגש מקרי בסינדרום כבר הייתה פעילה, פעילה מאוד אפילו, אני התחלתי ללמוד- והפכתי ללקוח קבוע ומוכר בסינדרום.

הפאב אירח אז בעיקר הופעות קאברים ומדי פעם גם הרכבים אחרים - ואת דן תורן. (בין ההרכבים גם ההרכב שלי...) כעבור כשנה וחצי המקום עמד בסכנת סגירה ואני, שהתרגלתי ללגום בו את הגינס שלי החלטתי לרכוש אותו מאהרון ולהצילו. יחד עם עוד שותף קניתי את המקום והתחלנו משפצים ומרחיבים אותו. האינתיפאדה שפרצה באותה השנה ממש לא הועילה לנו, בלשון המעטה וחשנו כי יש צורך להביא את המקום למודעות הציבור הרחב כדי לשרוד. בחרנו לעשות כן ע"י הופעות טובות במחירים נמוכים.

דן, שכאמור פרץ את הדרך הביא גם את מאור כהן, ואת ירמי קפלן בעקבותיהם. שי נובלמן, מיכל קאהן היו הבאים בתור ואז, כאילו נפרץ סכר, התחיל שיטפון של אומנים מוכרים יותר, מוכרים ביותר ומוכרים פחות שביקשו להופיע אצלנו. עמיר לב, אריאל הורוביץ, שרון מולדאבי, דודי לוי ועוד אומנים רבים וטובים. ממש ללא כוונה הפכנו למועדון הופעות מרכזי, מתחרים בצוללת הצהובה ("הממסד") ובמה מכובדת ומכבדת. אמנים צעירים, אמנים מתחילים, אמנים הממתינים לפריצה לצד שמות גדולים (אולארצ'יק, מוניקה סקס נקמת הטרקטור ועוד).

האידיאולוגיה הלכה והתחדדה - ובזכותה הקהל וגם האמנים נהנים יותר. ומה אני רציתי בסך הכל? מקום לשתות בו בירה. לא תכננתי להיות סאונדמן במשרה כמעט מלאה, לא תכננתי להתחכך במפורסמים, לא תכננתי להחליף את מערכת הסאונד כולה ולשפר אותה (תהליך אין סופי ממש...). לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלוש (לפנות בוקר, קצת מבושם...).

מוסר השכל? אין. לא לי לפחות. אולי רק אומר עוד שלפעמים החיים מפתיעים אותך בסיבוב ולפעמים מעז באמת יוצא מתוק. אותה האינתיפאדה ואותו המיתון שכמעט חיסלו את הסינדרום הביאו אליו המון הופעות טובות, המון אמנים נהדרים שייתכן והיו בוחרים בבמה אחרת לולא הגישה המוכרת שלנו - החוסכת להם (ולקהל שלהם) בהוצאות. אותם גיבורים שהופיעו הביאו לנו שם, פרסום וקהל - וההווה ידוע. והכל, ה-כל בגלל ווקמן, זיכוי לשמונה קלטות וגיטרה (היום יש תשע מהן, אבל זה כבר סיפור אחר....)