קוב בהופעה: קטעים איתו
הופעת הבכורה של קוב בבארבי הציגה רוקר-ליצן, שלא לוקח את עצמו ברצינות, ומצליח לספק גוד-טיים
כשאתה נולד עם שם כמו יעקב לשצ'ינסקי, האפשרויות שעומדות בפניך לעתיד נראות ברורות למדי. מה תוכל להיות עם שם כזה, מורה? רואה חשבון? אולי עורך-דין. ומה אם באמת נעשית עורך-דין אבל מתחשק לך להיות דווקא רוקר? נסו לדמיין שם כמו "לשצ'ינסקי" מרוח על מודעות ליד הבארבי. זה לא ממש מסתדר, ולכן יעקב הפך לקוב ושם המשפחה נעלם בדרך אל הדיסק. "הזמן מזיע", אלבום הבכורה שלו, יצא השנה וזכה לביקורות נאות. אתמול (ג') הוא עלה על במת הבארבי למופע הבכורה שלו ונתן לקהל טעימה מהתבשיל הלא ממש ברור הנקרא "קוב".
ובאמת, איך אוכלים את התבשיל הזה? איך אוכלים רוקר שהטענות כאילו הוא מנסה להיות עוד סחרוף לא מפריעות לו לבצע באלבום הבכורה קאבר ל"אבאניבי" של יזהר כהן? איך אוכלים מישהו שביום עוטה את גלימת עורך-הדין ובלילה נותן בדיסטורשן במועדון אפלולי בדרום תל-אביב? כפרפראזה על אחד משיריו אפשר לשאול: "מה בחור כמוך עושה במקום כזה?"
קוב כנראה מודע להתנגשויות האלה, ואולי לכן הוא אף טורח להדגיש אותן.
לבמה הוא עולה עם שיער פרוע וחיוך של ילד טוב. חמוש בגיטרה אקוסטית (שנדמה שדורון, הסאונד-מן המיתולוגי של הבארבי, לא ממש טורח להגביר) ומגובה בחבורת פרצופים אלמונים לא פחות ממנו.
הזמן להתעורר
הוא מתחיל עם הרצועה שפותחת את האלבום שלו, "זה הזמן להתעורר".
צלילי רוק בסיסי של גיטרות-בס-תופים (פלוס קלידים) ממלאים את חלל המועדון. גם אחרי עוד כמה שירים די ברור שקוב ולהקתו לא ממציאים שום גלגל מחדש. אך עם זאת, משהו שם בכל זאת גורם לעסק להישמע מעניין. יתכן וזה הגוון המיוחד של הקול שלו, או אולי זו הלהקה, שניכר שנותנת את הנשמה על הבמה. ובאמת, טל מטמור (גיטרה), מאור שטרית (בס), רוני הוד (תופים) ואלון מוטקין (קלידים) מרשימים כלהקת ליווי טובה וראויה, שמצליחה לתת לקוב את הגיבוי הדרוש ולהבליט היטב את הרוח הרוקיסטית-בועטת של המוסיקה שלו.
אבל מי שחושב שמכך משתמע שמדובר במופע רוק עצבני וחמור סבר צפוי להיות מופתע. בין השירים בוחר קוב לדחוף רגל לז'אנר שרווח לאחרונה במחוזותינו, ז'אנר הרוק המשולב בנונסנס. בדומה ללהקות כמו "הבילויים", "ג'ירפות" ו"קספרוב" הוא מכניס בין השירים קטעי קישור משעשעים שהופכים את המופע לשילוב של מוסיקה וסטנד-אפ. "לשחרר את הלחיים" הוא קורא לזה.
חארות? בגלגל"צ?
"מאז שאני בקטע של המוסיקה אנשים אומרים לי דברים כמו: 'בשביל מה אתה צריך את זה? הרי החארות בגלגל"צ לא ישמיעו אותך'. אז תדעו שאני בכלל לא חושב שהם חארות בגלגל"צ. לא, הם לא חארות, שם בגלגל"צ", הוא אומר באירוניה גלויה היטב.
במהלך המופע יהיו עוד קטעים כאלה. הוא מדלג בין חמשירים לשירי הייקו, מודה שוב ושוב לכל העוסקים במלאכה ומשתף את הקהל בהרהורים בסוגיות בלשנות: "שמתם לב שהמילה 'שירה' נמצאת בתוך המילה 'נשירה'? שהמילה 'מותי' נמצאת בתוך המילה 'חמותי'?" לא נספר איזה מילים הוא מצא בתוך המילה "פותחת".
לא כל התחכמות משעשעת, לא כל שטיק עובד, אבל בסך הכל קוב מצליח להקרין סוג של קסם ולשבות את הלב. הוא גורם לקהל להיות בצד שלו, לטובתו, ואפשר אפילו לאתר כמה אנשים שמפגינים בקיאות מרשימה במילות השירים. "אני אוהב אותך", הוא אומר לאחד מהם. "לא, אתה לא מבין. אני מ-מ-ש אוהב אותך".
אחרי כשעה של מוסיקה בה הוא והלהקה עוברים על כל הקטעים החשובים מהאלבום (את "אבאניבי" הוא שר לבד עם גיטרה אקוסטית, בביצוע הזוי משהו) ואף מבצעים שיר חדש אחד, הוא נפרד מהקהל ("תודה ליפות מימין, תודה ליפות באמצע, תודה ליפות משמאל") וחוזר במהרה להדרן. "מגניב", קוראים לשיר הראשון בו, ונדמה שזה גם תיאור לא רע להופעה הזו.
קוב מצליח לספק לקהל שלו דיסטורשן עם חיוך, רוק עם קריצה, שכמו אומר "הרי ברור שהפומפוזיות של הרוקר הקשוח גדולה עלי, אז למה סתם לנסות להעמיד פנים?" אז הוא לא מנסה, וזה מצליח לו. אמנם הוא צריך לשאול את עצמו אם שאיפתו היא שהקהל יחתום את התרשמותו ב"קטעים איתו" ולא בדיבור על המוסיקה שהוא עושה, אבל כך או כך – יהיה מעניין לראות מה השלב הבא בדרכו של העורך דין המזמר.
