פרש חשמלי על סוס מטורף

כמי שגדל על ניל יאנג, אי אפשר לחשוד בי שאעבור בשתיקה על הוצאת ה-DVD שמתעד אותו ברגע מכריע בסוף שנות השבעים: שבועיים לפני יום הולדתו ה-33 (הוא נולד בקנדה, ב-12 בנובמבר 1945) בהופעה בתיאטרון Cow Palace בסן פרנסיסקו, ב-22 באוקטובר 1978, שנשאה את השם הנבואי: RUST NEVER SLEEPS. הופעה דגולה. מטלטלת. מרעישה, תרתי משמע, מהסוג שיוצר סחף חושים שלא מרפה גם שלושה ימים אחר כך.

התקליט RUST NEVER SLEEPS יצא לחנויות תשעה חודשים אחרי המופע הזה בקליפורניה. אם היה לי שקל על כל אמן ולהקה שהושפעו ממנו, הייתי מולטי מיליונר. מ-1,500 להקות רוק בריטיות בינוניות שניסו לייצר סאונד גיטרה דומה ושירים בשלושה אקורדים, דרך "רדיוהד" בתחילת דרכה וחטיבות הגראנג' של סיאטל, ועד הרכבים אמריקנים מצויינים כ"מרקיורי רב", "פלמינג ליפס", "גראנדדי" ו"דינוזאור ג'וניור", שאימצו את סיגנון השירה הניל יאנגי.

אבל בזמן אמת – ואני מדבר על 1978-1979 - העולם לא קלט את המסר. המוסיקה עברה שינוי דרמטי בעת ההיא. קו התפר של שנות השבעים ושנות השמונים הציג, מצד אחד, את תיאטרון הרוק של "פינק פלויד" ו"החומה" – הדינוזאורים בשיאם האקסהביציוניסטי, מצד שני הפאנק שגווע אחרי תקופה קצרצרה של שנתיים וחצי. סיד וישס מ"סקס פיסטולס" רוצח את חברתו ננסי, ומתאבד בהמתנה למשפט, "לד זפלין" מאבדת את המתופף ג'ון בונהאם, THE WHO מאבדת את המתופף קית מון, הגל החדש כובש את מקום הרוקנרול, הסינתיסייזרים של גארי ניומן דוחקים ממרכז הבמה את הגיטרות החשמליות. ברקע: תרבות הדיסקו, עם הבי ג'יז ו"שיק" ומייקל ג'קסון ו"וילג' פיפל", דוחקים הצדה את הרוקרים עם הג'ינס, הבירה והסיגריות – לטובת השמחה והזוהר, האסקפיזם המתוק, המיניות המוחצנת ותרבות הגייז החדשה.

נביא חכם

ניל יאנג, נביא חכם עם הרבה חשמל בכפות הידיים, תמיד ידע לזהות תמורות ואופנות, ונתן את הפרשנות שלו למצב. "היי היי / מיי מיי / הרוקנרול לעולם לא ימות", הוא שר (באנגלית זה גם חרוז). אני מודה ששנים רבות אחרי אותו משפט דעתני, הייתי משוכנע שהוא כתב את זה רק כדי לנחם את עצמו. בעיני - מצבו של רוק הגיטרות מעולם לא נראה גרוע כמו בשנים 1979-1984 (כן, עד שהסמית'ס באו לעולם).

RUST NEVER SLEEPS – התקליט – ניבא את תרבות הגראנג'. 13 שנה לפני ש"נירוונה" כבשו את העולם בסערה ו"פרל ג'אם" מילאו אצטדיונים, ניל יאנג ניסח את המניפסט של מגבר המנורות והדיסטורשן החורך. שנות השמונים היו איומות, עבורו, הוא הקליט תקליטים רעים ונוראים והיה הכי לא רלוונטי שאפשר, כמעט מתבקש לומר: פאתטי.

אבל מי שנאמן לעצמו, בסופו של דבר יזכה לשכר. יאנג עושה היום, את מה שעשה כבר במופע המצולם הזה מ-1978, בשחור לבן, בסן פרנסיסקו, איש רזה וגבוה מאוד, לבוש לבן, שופך את לבו, שר כמו היה זה היום האחרון בחייו, מנגן על גיטרה חשמלית, או פסנתר ומפוחית.

שלושה אקורדים

המופע מתחיל באופן מינימליסטי, יאנג עם גיטרה אקוסטית ומקרופון בלבד, מבצע את THRASHER, שיר-סיפור מדהים, בשלושה אקורדים בסיסיים: G, D ו-A בלבד – הכי יסודי שאפשר להעלות על הדעת, אבל כשזה עובר דרך הפילטר של יאנג, התוצאה עוצרת את הנשימה, הופכת את הבטן מהתרגשות.

הוא טועה במלים, מחייך ומתקן את עצמו, אחרי "היי היי, מיי מיי", הוא נשכב על הבמה ומתכסה בברזנט – לצהלות הקהל. ואז הוא מוריד את האקוסטית ומתחבר למגבר ו"קרייזי הורס" – להקת הליווי המיתולוגית שלו – עולה לבמה.

עכשיו זהו ניל יאנג שיוצא מתוך עצמו ולוקח את הקהל למסע מפעים בנבכי היצירה שלו, מעשר השנים שעברו עליו 1968-1978. תמצאו כאן את "סינמון גירל" מתקליט הסולו השני, "אחרי הבהלה לזהב" מתקליט הסולו השלישי (1970), "הלילה הוא הלילה" מהתקליט הקודר ביותר שלו, באותו שם וגם "המחט והנזק שנעשה" מתוך "הארבסט" (1972) , "COMES A TIME"

מתקליט הקאנטרי הרך מ-1978 וכל שירי התקליט שבדרך: " RUST NEVER SLEEPS – שבראשם, ללא ספק, Powderfinger - אחד משירי הגיטרה-באס-תופים הטובים ביותר בכל הזמנים.

בניגוד ל-DVD רבים שיוצאים לאחרונה, המופע הזה של ניל יאנג כמעט ולא טופל בידי המפיקים. הסאונד שלו לא שופר באולפנים (יאנג התעקש שלא לשפץ את העותק המקורי) ויחד עם זאת – החוויה היא אדירה וכל אוהד של יאנג לא יכול להרשות לעצמו להחמיץ את הצפיה.

אם לבודד משהו מסויים, שמייצג נאמנה את הרוח של ניל FOREVER יאנג - זהו "קורטז הרוצח", השיר ההומניסטי, האנטי מלחמתי, הסיפור העתיק על קורטז, שטבח באינדיאנים – הופך אצל יאנג למשל נגד רצח-המונים ומוות חסר תועלת. הקטע הזה נושא את הדי.אן.איי ליצירתו השלמה והמושלמת של ניל יאנג. יש בו כל מה שצריך וכל מה שאמן רוק חייב להכיר, כדי להתפתח.

ה"קרייזי הורס" יוצרים חומה יצוקה מאחוריו, והקול הגבוה, כמעט צפצפני של יאנג לוהט, חזק, מותך לתוך הגיטרה החשמלית החלודה, המנסרת, המפעימה, המשתקת, המרעידה. ניל יאנג בשיאו, פרש חשמלי על סוס מטורף, מבעיר את האש, שורף את הנשמה. מלך. גאון. זהו. אתם עוד איתי? משוגעים, תסגרו את המחשב, לכו לראות את הדי.וי.די!