שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    למצוץ עצמות מת

    סול בלו, ישיש חכם ומרושע , מוציא מהארון את חברו הטוב אלן בלום. אריאנה מלמד על "רוולסטין". ספר מצוין, סיפור מחליא

    יש סופרים שפרס נובל משתיק אותם: ב–1976, כשסול בלו היה חתן הפרס, כל העולם רצה נתח ממנו: קנדה היתה גאה בו, כי הוא נולד בה; הקהילה היהודית בארצות-הברית אהבה אותו, כי הוא אחד משלנו; אוניברסיטת שיקאגו – שם שימש כמרצה במשך שנים ארוכות – היתה מוכנה לנשק לו את הרגליים. אני יכולה רק לשער מה חשב אז חברו הטוב של סול בלו, המרצה הכריזמטי אלן בלום – אבל אני בטוחה שבלום היה מראשוני המברכים, ואף הזהיר את בלו מפני תסמונת השתיקה תחת זרי הדפנה.
    בלו המשיך ליצור, אם כי בעשור האחרון הסתפק בנובלות. הוא לא חזר על ההישג המרשים של "הרפתקאותיו של אוגי מארץ'", גם לא להומור המופלא של "הנדרסון מלך הגשם". האמת היא, שמאז "דצמבר של הדיקן" קשה היה למצוא חידושים ביצירתו, אבל אפילו קוראים רשעים לא מבקשים מישיש בן 85 ומשהו לחדש.
    והנה, הוא עשה זאת ב"רוולסטין" (RAVELSTEIN), שרואה אור בימים אלה בהוצאת "זמורה ביתן". למן העמודים הראשונים לוכד בלו את הקורא שלו ברשת של עורמה בלתי מצויה. זהו סיפור על ידידות בין שני אינטלקטואלים קשישים. צ'יק מתקשה לכתוב ביוגרפיה של קיינס. אייב רוולסטין, מרצה כריזמטי שהפך לפתע למיליונר בזכות ספר עיוני שמאשים את אמריקה בדעיכה, בגסיסה ואפילו במוות מוחי, מציע לצ'יק בבדיחות הדעת לכתוב ביוגרפיה אחרת, זו שתספר את חייו של רוולסטין עצמו. ויש מה לספר, מפני שאייב רוולסטין פילס לעצמו דרך מדהימה אל ליבה של העילית האמריקנית הנוצרית והשמרנית, בעודו לכוד בתחושת אי-שייכות של מהגר יהודי עני ודחוי.

    מי היה אייב רוולסטין?

    אייב רוולסטין היה מורה שהאמין בלכידת נשמותיהם של תלמידים בכף ידו, בכיוון חייהם האינטלקטואליים והאישיים, והוא גם הצליח. הוא לימד אותם לקרוא את "המשתה" של אפלטון, הוא הכריח אותם לחשוב, הוא נטע בהם ניצנים של משנה פוליטית ליברלית. הוא שמר איתם על קשר כשבגרו והפכו לעוזרי-שרים, למפקדים בכירים בצבא ארצות-הברית, לסנאטורים. הוא נהנה מדיווחים טלפוניים שלהם על אינטריגות בינלאומיות, על מהלכים פוליטיים עתידיים, על רומנים חשאיים. הוא היה נדיב, בזבזן, צרכן בלתי נלאה של שכיות חמדה, איש שיחה מדהים – והוא היה חברו הטוב של צ'יק.
    וצ'יק יודע להתבונן בו, מכתים בקפה את הז'קט החדש שזה עתה קנה בפאריז ב-4,500 דולר. אחר-כך הוא מתבונן בבן זוגו הנסיכי והאקזוטי של ראוולסטין, וגם בבשרו הרופס, הנקלה, של רוולסטין, אסוף בקימונו יפני מהודר בסוויטה יקרה במלון הכי נחשב בפאריז, וסוף סוף נהנה מן החיים בדרכו.
    רוולסטין, אנחנו למדים מפי צ'יק, הפך באחרונה לאיש עשיר מאוד, משום שהספר העיוני שלו אודות כשלונה של מערכת החינוך באמריקה נדפס במיליוני עותקים ותורגם להמון שפות. ומי יעץ לו לכתוב את הספר? צ'יק, כמובן. רוולסטין מכיר לו תודה עד הסוף הקשה.

    חברו הטוב של בלו

    אין דבר יפה או מרומם-רוח בדעיכה ההדרגתית, המגעילה, של גוף קשיש שנגיף האיידס מקנן בו. במיוחד לא כשהחולה והחבר הטוב שלו הם יהודים וגם אתאיסטים, ומשום כך אינם מאמינים כלל ביופי או במשמעות שבייסורים. צ'יק רואה הכל, רושם הכל, כמעט מת בעצמו (מהרעלת מזון פשוטה), שב לחיים בכוח אהבתה של אשתו הצעירה, וכותב את האנטי-ממואר, האנטי-ביוגרפיה המדהימה שקראתי מזה שנים.
    אבל מיהו רוולסטין? כלומר, מי היה באמת? כבר בפרק הראשון של הספר ברור לכל שהדמות בנויה, אחד לאחד, על אלן בלום, חברו הטוב של סול בלו, שותף שלו למסעות אינטלקטואליים ואחרים, מעריץ גדול שלו. בלו יעץ לבלום לכתוב את הספר שהפך אותו למיליונר. בלום היה מרצה כריזמטי ומגמגם, חביב האליטות השמרניות ואיש בעל נימוסי שולחן בלתי נסבלים. הוא היה מחשובי האינטלקטואלים השמרנים בארצות-הברית, ודורות של תלמידים מוקירים לו תודה עד היום: "פורום אלן בלום" באוניברסיטת הארוורד, למשל, הוא אך מפעל הנצחה אחד של סטודנטים.
    הכל בספר, והכל ברור. רומן מפתח פשוט. את "דלדולה של הרוח באמריקה" כתב בלום בהשראתו ועל-פי הצעתו של בלו. הספר באמת הפך את המורה הכריזמטי למיליונר. הכל אכן נכון ומדוייק, עד להקפדה על תיאור הגמגום הקל של אלן בלום. והשריר המוסרי, שבלעדיו אסור לנו לקרוא, מתכווץ כאן מגועל.
    כי בלום בחר שלא לחשוף את חייו כהומוסקסואל ברבים. יתכן שחשש מאובדן בסיס הכוח שלו, כאינטלקטואל חביב על הימין בארצות-הברית. יתכן שרצה מעט פרטיות. מגיע לו, על-פי החוקה האמריקנית ועל-פי ההגינות האנושית הבסיסית. סול בלו הודה בראיון, כי בלום מעולם לא שוחח איתו על מחלת האיידס שלו. ב–1992, כשבלום הלך לעולמו, הוא נפרד מן התענוגות הארציים כאיש רוח מבריק ומעורר מחלוקת. כשסול בלו הורג אותו, הוא מת כהומו זקן ופאתטי, נגוע, מורעל.
    בלו לא הכחיש שבלום הוא רוולסטין. וגם לו היה מכחיש, דורות של תלמידי בלום יכולים לזהות בוודאות את המורה הנערץ עליהם בתיאורים המדוייקים, הקליניים של בלו, עד לבית הקפה האהוב על בלום בפאריז. אין הרבה מה לעשות לסופר שמוציא את המת מן הארון בכח, מוצץ את מה שנותר מעצמותיו, נהנה וגם מרוויח מזה.

    רוולסטין מאת סול בלו, תרגום: מיקי גורן, הוצאת זמורה ביתן, 231 עמ'

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הוצאת `ויקינג`
    בלו. רצח וגם ירש
    הוצאת `ויקינג`
    לאתר ההטבות
    מומלצים