המכורה מתכוננת

אם היו אומרים לי לפני שנה שזה יהיה הדבר היחידי (כמעט) שאצפה בטלויזיה, הייתי צוחקת להם בפרצוף. ככה. בלי בושה. תמיד צחקתי על אלו שמתמכרים לטלונבלות. כשחברה שלי (שתחיה) הזמינה אותי למסיבת הסיום של הקאסט "לגעת באושר", היא קיבלה ממני מבט של "נראה לך?" מהול בקצת רחמים.

לא הבנתי את זה, לא רציתי להבין את זה. זה היה נשמע לי אינפנטילי, ומזעזע. טלנובלות? לא אני. לא סלסטה, לא בטי המכוערת, לא לגעת באושר, תודה אבל לא תודה. ואז זה הגיע. לערוץ 3. הערוץ שתמיד פתוח אצלי בבית, גם אם אני לא צופה. "לחיי האהבה" היה מתנגן כל ערב בשעה שמונה.

זה הדהד לי בראש ומידי פעם הגנבתי מבטים אכולי אשמה. לאט לאט גיליתי לחרדתי שאני יודעת הכל על הדמויות, על כל התככים והמזימות מצאתי את עצמי מתעמתת עם קולגות לעבודה על "האם גידי יהיה עם מיה", ו"האם סמדר ודורון נפרדים?" מצאתי את עצמי שרה את שיר הפתיחה במקלחת. כשזה נגמר, נשמתי לרווחה. "שריטה חולפת", חשבתי.

אבל אז, החלו הפרומואים ל"משחק החיים", והבנתי שזו לא שריטה חולפת. שגם אני נשביתי בקסמי הטלנובלות הישראליות, וגם אני, כמו הרבה, לא מפספסת גם אם אני ממש רוצה. זה כמו מגנט, שמושך אותי כל ערב, חזרה למסך.

כשהחליטו להקים אתר לטלנובלה החדשה, "אהבה מעבר לפינה", ביקשו ממני לנהל את הפורום. כנראה שלא היה מנוס, כי אם לא היו מבקשים, הייתי בכל זאת "מתנדנקת".

שאני אפספס 'עוד' טלנובלה, ועוד עם גידי (אקס) וענבר (משחק החיים) ועוד פוטנציאלים לרכילויות, ניחושים, תככים ובגדול, פוטנציאל חדש להתמכרות? (זה יותר טוב מסיגריות, אגב). אז אני פה, ויחד אתכם, אני מצפה להעביר פה ים של חוויות, סיפורים, ניחושים, רכילויות, אירוחים, מחשבות, שאלות-ועוד הרבה הפתעות.

אני מרב, מאיזור המרכז. מכורה לסיגריות (בקרוב הגמילה) ולטלנובלות ישראליות. מנהלת בזמני החופשי גם פורום קצת אחר. ביחד, נעבור את הקיץ (וגם את החורף ;-) בשלום.