יוסי , ילד שלי מוצלח
השעה שש. בעוד שעה הטקס יתחיל. הכסאות כבר מסודרים שורות שורות בחצר בית הספר. היא מרגישה שחודשיים של חזרות סוף סוף יבואו אל סיומן וישאירו אותה עם המחמאות. בכל שנה היא מפיקה את מסיבת הסיום של בית הספר - זהו הערך המוסף של להיות סגנית מנהלת. בסתר ליבה היא יודעת שזהו מקצוע משמים מעט וקטן כפי מידותיה, אבל ההפקות האלו מפיחות בה דם מחודש.
השעה שש. בעוד שעה הטקס יתחיל. הכסאות כבר מסודרים שורות שורות בחצר בית הספר. היא מרגישה שחודשיים של חזרות סוף סוף יבואו אל סיומן וישאירו אותה עם המחמאות. בכל שנה היא מפיקה את מסיבת הסיום של בית הספר - זהו הערך המוסף של להיות סגנית מנהלת. בסתר ליבה היא יודעת שזהו מקצוע משמים מעט וקטן כפי מידותיה, אבל ההפקות האלו מפיחות בה דם מחודש.
שלושה חודשים לפני הטקס היא מתחילה באיסוף החומר - כתיבת המילים לשירים, ההעמדה, החזרות, ממש כאילו היתה במאית מהשורה. מכל קצוות העיר באים לראות את הטקס שלהם - ולא בכדי. היא תמיד משתדלת לשתף את התלמידים ככל האפשר בבחירת החומר וכתיבתו. לכן הפעם היה לה כל כך קשה כשהם בקשו להעלות את השיר הזה, הטעון כל-כך עבורה. הם ראו את הסרט 'בלוז לחופש הגדול' וחשקו בהפקה כזו משלהם.
ניסתה להניא אותם, לכוון אותם לשיר אחר, בתירוצים מתירוצים שונים - זה לא מתאים, שחוק, בואו נחדש קצת, הם הרימו גבה - עדנה, את אף פעם לא מתערבת - התביישה בעצמה. מה תאמר להם? שהשיר הזה מסמל את ילדותה העשוקה ?
ניסתה להביא להם שירים אחרים, חדשים יותר - והם בשלהם. רק את זה. כמי שקפאו שד עשתה את החזרות - מחברת את ההעמדה כמו רובוט. שומעת שוב ושוב את המילים המכאיבות, מכמירות הלב 'אוי לי, ילד שלי מוצלח' והסתירה הזאת בין שני חלקי המשפט - שתמיד קסמה לה.
בלילות היתה מסוייטת - הכל חזר. השיר התנגן על מילותיו שוב שוב והיא רואה את עצמה בדמיונה שוב בת חמש, חסרת אונים כל כך. 'שמש במרום זורחת, אמא את יוסי בנה שולחת'. אמא שלה שולחת אותה לקנות ציוד משרדי ב'חנות מכשירי כתיבה' כמו שהיו קוראים לזה אז, לפני ששמעו בכלל על 'קרביץ', 'אופיס דיפו' ודומיהם.
'אל תשכחי להגיד למוכר שאני מורה, ומגיעה לי הנחה בגין ספרות מקצועית'. כל הדרך היא משננת את המילים 'ספרות מקצועית, ספרות מקצועית, ספרות, מקצועית...' רק שלא תשכח. אל מול המוכר פתאום היא לוקה בבלאק-אאוט - היא זוכרת רק את המילה ספרות, ומעשה שטן-המילה השנייה נשכחה לה. רגע! הנה! נזכרה - זכויות ספרות, אמא אמרה שיש לה זכויות ספרות'.
לעגו של המוכר - ילדה, תגידי לאמא שלך שאין דבר כזה זכויות ספרות, ושלא תבלבלו לי את המוח'. וכעסה של אמא - 'מה כבר ביקשתי, שתי מילים לזכור, יום אחד תשכחי את הראש שלך באיזה מקום'. רק ליוסי תמיד סולחים, ואוהבים אותו בכל מצב. גם היא רצתה כלב, כמו של יוסי, אבל אמה תמיד היתה אומרת: מספיק שיש לנו חיה אחת כמוך, לא צריך כלב'. האורחים מתחילים להגיע והיא מתנערת, מכניסה את הבטן, זוקפת קומה, לוחצת ידיים, מחייכת, אבל בפנים - מרגישה כמו אז.
חסרת ביטחון, לא אהובה. התלמידים עולים על הבמה, מסתדרים כמו שלימדה אותם, היא מחייכת אליהם חיוך מעודד. אם לא השיר הזה, שמחתה היתה מושלמת. לא יאומן מה ששיר אחד קטן יכול לעשות. 'אמא מחכה בבית, איפה יוסי אין חלב'. יופי! הכל זורם, הכל דופק, האורחים מוחים דמעה, זה שיר מתקופתם של ההורים, המנהל מחייך אליה בעידוד. ושוב היא צוללת אל הזכרונות, היא לא רוצה להישאר עם ביביסיטר, פוחדת. רק עם סבתא. ואמא שצועקת - 'למה כל הילדים יכולים להישאר ורק את לא ? איזה מין ילדה את ? ילדה כזו מגודלת ומתפנקת כמו תינוקת ?'
והמכות שנוחתות בלי סיבה - היא מתקפלת כמו עובר עד שיעבור זעם - אחר כך יהיה יותר טוב - היא מנחמת את עצמה.
אחר כך אימה במטבח - מבשלת משהו, והיא במשחקים שלה, מפזמת לעצמה - 'יוסי, ילד שלי מוצלח'. ואמה שמקטרת - 'רק את לא ילדה שלי מוצלחת'. 'אך מלא, מלא הבית, אהבה ניגון ופרח, ונביחות כלבלב'.
