גאולה גרוס ואגנר - מחנכת ואקורדיוניסטית בישראל

כן, ממש על הגן הזה שר גידי, "לא נעים לראות גן סגור". ערן זעק "רוצה להיכנס לתוך גנך" (שיר הכניסה שלו לגן, דרך אגב, שאכן גרם לו להתקבל אליו, בסופו של דבר), וחז"ל מספרים, כי השיר העממי "גנן גידל דגן בגן" התבסס, כן, כן...על הגן הזה ולא אחר. קבעתי להיפגש עם גאולה, מנהלת גן הילדים, בשעה 17:00. בשעה 18:30 היא הגיחה מאחורי המטבח בליווי מחיאות כפיים סוערות. "תורידו, תורידו את הפלייבק", הורתה גאולה בקול צרוד מסיגריות. איזו אישה מופלאה.

גאולה, איך זה שכ"כ הרבה כשרונות מוזיקליים עברו תחת שרביט חינוכך?

"הכל טמון בשלושה דברים עיקריים. מיונים, מיונים, מיונים".

אבל היה מדובר אז בילדים בני ארבע, חמש.

"נו, אז מה? מה אתה חושב, שילד בן חמש לא יכול לשבור גיטרה על הבמה? באבבויה ישבור. אם יש משהו שהבנתי מכל שנות ההוראה שלי, זה שכשרון מוזיקלי זה משהו שמתפתח. לא לחינם כל הילדים שלי אח"כ הלכו ל'תלמה ילין' או 'רימון'".

אז מה כללו המבחנים הללו?

בעיקר מבחני קוארדינציה. משהו בסיסי, אתה יודע. קצת תיפוף, קצת רית'ם סקשן. הציון הגבוה ביותר היה של איגי".

וקסמן?

"לא, דיין. אח"כ עברנו למבחני ריסוק הגיטרות (במהלכם לא נפגעה שום חיה, ר.), ולאחר מכן למבחן הקשה ביותר. החלפת מיתר קרוע כמה שיותר מהר".

מי היה בעל הציון הגבוה ביותר?

"ערנושק'ה, אלא מה? תוך 10 שניות המיתר כבר היה מכוון, וכל זה תוך דקלום שירי ריה"ל. איזה ילד מקסים. נו טוב, מה הפלא? בן של מורה. אני דווקא זוכרת ילד אחר, אני חושבת שקראו לו נועם. משופם כזה. כל הזמן צעק "אוטו זבל, קח אותי איתך". הוא שבר שיא שלילי במבחן".

מה זאת אומרת?

"הוא טען שהמיתר שלו בבית. ילד אומר, לא תאמין? אז הרשיתי לו לחזור הביתה. אחרי שעתיים הבנתי שהוא לא חוזר יותר".

ולאחר מבחני המיון והסינונים, כאשר הילדים התקבלו למסגרת הגן, מה היה סדר היום?

"על מנת לפתח את היצירתיות שלהם, נתנו להם לעסוק בפעילויות חופשיות רוב הזמן. מתוך תקווה, כמובן, שהם אלה שיפנו לכלים המוזיקליים".

והם באמת הקדישו את עצמם למוזיקה?

"חלקם, לא כולם. יום אחד, לדוגמה, ראיתי את שילה משחקת עם גפרורים. אמרתי לה, "שילנ'קה, גפרורים זה מסוכן". אתה יודע מה היא ענתה לי? "אמא שלך מסוכנת". אז כמובן ששלחתי אותה לפינה לחשוב טוב טוב על מה שהיא אמרה. ואתה יודע מה אז היא אמרה לי ?"

מה?

"שיואו, איך שאני משתפת פעולה עם החרא הזה". אז שלחתי אותה לנקות את השירותים. אמרתי לעצמי, "גאולה, אם לא תשימי לה גבולות, הילדה תגדל להיות צביקה פיק". אבל אני יודעת שהיא מותק. למרות שמאז, כל פעם שהיא ראתה אותי, היא התחילה לצרוח "יום אחד גם את תמותי".

איזה ילדים את זוכרת לטובה?

"אוי, את כולם אהבתי. היה את חמי'נקה, שהיה נתלה לי על הסינר ושר לי "גאולה, הו גאולה". ארקדי היה יושב בפינה ומנגן שירים של ויסוצקי. גם ירמי היה מתוק, עד שיום אחד הקוצים שלו כמעט הוציאו לי עין. ביקשתי ממנו שיסתפר, אבל הוא לא הסכים".

אז מה עשית?

"אמרתי לו, "ירמיהו, או שאתה מסתפר או שאתה חוזר לחינוכית".

בטח כמה מהם היו שובבים אמיתיים.

"בוודאי, מה אתה חושב? אני זוכרת ריב ענקי בין כמה מהילדים. גלעד החליט שהוא ג'ירפה, אז הוא שפך על עצמו דלי של צבע גואש צהוב. אמרתי לו "חמודי, למה התחפשת לג'ירפה?" אז אתה יודע מה הוא אמר לי?"

מה?

"גולולולו".

מה?

"בדיוק. ולפני שהספקתי להשתלט עליו, הגיעה קורין, שבדיוק רצתה לצייר, וכשהיא ראתה שהוא גמר את הצבע, היא התחילה לבכות ולצעוק, "אתה אפילו לא ג'ירפה אמיתית... אתה... אתה... אתה סתם תנין ענק". כהנא השובב הזה, מה הוא עשה? "מותק!" הוא עמד על אחד השולחנות וצרח, "איזה אבסורד!".

ומה קרה אז?

"קורין דחפה אותו מהשולחן, וצעקה עליו "אל תקרא לי מותק". לקח לה כמה ימים להירגע אחרי זה. רק אחרי שיהודית שרה לה, "הילדה הכי יפה בגן", היא התרצתה".

נשמע כאילו הילדים היו רבים כל הזמן.

"מה אתה חושב, כ"כ הרבה אגו במקום אחד? בטח שיהיו ריבים".

אז איך הרגעת אותם?

"הייתי מביאה להם הרצאות אורח. יום אחד אבישי בא, השכבנו את כל הילדים על הגב ואמרנו להם לעצום עיניים, ולחזור על מה שהוא אומר".

וזה הרגיע אותם?

"מה הרגיע ומה נעליים. אבישי התחיל להגיד, "רחשים דכאוניים מהאייטיז" או "לבכות בדידות", אתה יודע, המשפטים הרגילים שלו. קיווינו שזה ירדים אותם, אבל הם התעצבנו ועלו עליו. קשרו את המסכן בסלוטייפ ודחפו לו מקלות תיפוף באוזניים. שלומי אפילו קרא לו "שרמוטה פוריטנית". אני חושבת שהיחידי שהילדים הקשיבו לו, היה קוטנר. אבל גם הוא, החמוד הזה, בקושי הצליח לצאת בחתיכה אחת. כל פעם הם רצו "תקליט וחולצה, תקליט וחולצה". לא היה להם גבול. בסוף הוא התייאש ולא חזר יותר".

אז אני מניח, שכמו כל הילדים בגילם, גם הילדים בגן שלך היו מסתובבים חבורות חבורות.

"נו, בוודאי".

איזו חבורות את זוכרת במיוחד?

"השקטים יותר היו בחצר. אמדורסקי היה מטפס על עצים. דניאל היה שר אופרטות של מוצרט וערן היה מתרגם שירים בצרפתית. ברי, לעומת זאת, היה יושב בצד השני של הגן, וכל הזמן צועק "כמה חול…". מוזר, דווקא היו לנו מרצפות בטון".

איזו עוד חבורות היו בגן?

"יהלי, פיטר ושחר לדוגמה, תמיד היו ביחד. ילדים חמודים, אבל היו להם תקופות טובות יותר וטובות פחות; יהלי היה גומע כמויות אדירות של פטל. כהנא תמיד הכניס לו צבעי גואש, מבלי שהוא ישים לב. פיטר היה עומד לפעמים עם הפנים לקיר, וממלמל "גאלה גאלה". ושחר... נו, טוב. שחר היה שחר".

מה זאת אומרת?

"הוא היה מטפס על הנדנדה, ולא מפסיק לתופף עד שסגרתי את הגן. אבל הם היו באמת חבר'ה נחמדים. למרות שהיה להם רק דבר אחד בראש".

(במבוכה)... אה, סקס?

"לא, מה פתאום. מוניקה. הסייעת גננת שלי".

אה.

"היו גם את הזאבים הבודדים, אלה שהלכו הצידה, כדי שאף אחד לא ישמע אותם מנגנים. אבל בסוף הצלחתי לשדך בין כל הביישנים האלה".

כמו מי, למשל?

"את אלונה ורייכל היה קל לצוות ביחד, הם עשו ראסטות אחד לשני. ראיתי שטל'ינקה מסתדרת עם רונה, אז הרשתי להן לשמוע קצת טום ווייטס ביחד. העיקר שתפתח את הילדה, שתדבר קצת. גם אביתר וסיון התחברו, אבל הם לא השקיעו מספיק בזוגיות שלהם, אז הפרדתי ביניהם".

מפתיע לשמוע שדווקא חלק גדול מהבנות היה לבד. הן לא הסתובבו ביחד?

"לא כולן. אבל אלו שכן, עיצבנו נורא".

למה?

"הן כל הזמן עישנו".

מה הן בנות חמש!

"אתה חושב שזה הפריע להן? הסתודדו ליד המטבח, מעליהן עננת עשן סמיכה. בסוף הוצאתי אותן החוצה, לפחות שהגן יתאוורר קצת".

כל היום הן עישנו? לא ניגנו קצת, או אפילו שיחקו בברבי?

"לא, את זה שאול עשה".

מה?

"שאול, שאול. ילד חמוד. כל היום היה עסוק עם הברבי שלו. גם ירון היה משחק בזה".

מי?

"ירון, ירון. למרות שאם לא הייתי קוראת לו דנה, הוא לא היה בא. דווקא התאים לו האיפור".

וזהו?

"הייתה גם שרון. אבל היא תמיד שרפה את הברביות. כמעט החריבה לי את הגן".

הענשת אותה?

"נו בטח, שלחתי אותה לקרוא את הביוגרפיה של ז'בוטינסקי. הילדה כמעט התפרקה לי. במחאה היא עזבה את הגן, ונסעה לחוץ לארץ. לפני שהיא עזבה, היא באה אליי ואמרה לי, "גאולה, אני רוצה שתדעי, שזה לא את, זה אני. הסצינה של הגן קטנה לי מדי". אז היא נסעה. נו טוב, שיהיה לה לבריאות. העיקר שתקנה לי פאקטים של מלבורו בדיוטי".

היו עוד פעילויות מיוחדות בגן?

"כן. היו לנו כל מיני טיולי שטח. נסענו פעם אחת לאולפני די.בי. אני חושבת שדן צייר שפם לאלבום הזהב של "נוער שוליים", אבל העלמנו עין מזה. מזל שדודי היה חולה באותו יום, ולא ראה את זה. חוץ מזה, הכל עבר חלק. היה עוד טיול ל"הד ארצי", אבל בדרך אמרו לי שיהודה עדר התפטר, אז חזרנו הביתה".

מה את חושבת באמת, בתור מחנכת מוזיקלית, על מצב התעשייה בימינו?

"תשמע, זה לא קל. שום דבר לא קל. אתה יודע מה לקום כל יום בחמש בבוקר, להכין לילדים פיתות עם שוקולד, ולסבול אותם שרים ורבים כל הזמן? פעם עוד הייתי יכולה לתת להם כמה פליקים, והיה קצת שקט. אבל היום? כלום. איך שהם רואים שאני מתחילה להתעצבן, הם עומדים במקהלה, ושרים בשלוש קולות 'אנחנו דור מזוין'".

אבל בטח יש בך חלק, שעדיין אוהב את המקצוע. לא?

"תראה, אחרי שנים בתחום, אני יכולה להגיד לך שמעורבים בו הרבה בוץ וקקה. אבל ילדים זה ילדים. גם כשהם מעצבנים, הם חמודים. ונורא מרגש אותי לראות, שאחרי כל השנים האלה, הם עדיין זוכרים אותי".

איך זה מתבטא?

"שולחים לי שירים, מודים לי באלבומים שלהם. מבקשים ממני עזרה".

באמת?

"כן, כן".

מי למשל?

"אם תחבר כל אות חמישית בדיסק הראשון של "איפה הילד", תקבל את המשפט "גאולה גרוס ואגנר, מלכת העולם". רוצה עוד דוגמה? אורלי, חברה של יובל, כתבה עליי בזמנו את 'אנה'".

חשבתי שזה נכתב על ענת עצמון.

"לא, מה פתאום. אנה היה השם הקודם שלי".

אה.

"ובדיוק עכשיו, סיימתי להקליט קולות באלבום האחרון של אלי אברמוב".

באמת?

"בטח. מי הושיב אותו ליד דני דותן, לפי דעתך?".

לא ידעתי.

"חכה, זה עוד לא נגמר. "כרמלה גרוס ואגנר?" נו... תחשוב לבד. "הבא בתור הוא סוס" היה שם של משחק ששיחקנו בגן. ורוניתו'ש כתבה את "שלום לתמימות" כשיר סיום, בשנה האחרונה שלה פה. יש עוד הרבה דוגמאות".

כל הכבוד, באמת. אז את חושבת שמצבה של תעשיית המוזיקה ישתפר בקרוב?

"אני לא חושבת".

אז בכל זאת, מה משאיר אותך בתחום, מלבד התודות והפידבקים?

"אני מקבלת עשרים אחוזי הנחה ב'כלי זמר'".