כמו שיורד גשם
כמה אני אוהבת את העיר הזאת. אני צועדת במורד השדרה המוארת, פונה ימינה באחד מהרחובות הצדדים, מתחמקת מתנועת המכוניות הסואנת. האוויר לח, רטוב, כמו שיורד גשם.
מזמזמת שיר ששכחתי את שמו, ידיי בכיסים, אני ממשיכה לצעוד לאן שרגליי ייקחו אותי, הרחק מכאן, לכל מקום. אני חושבת שאני רוצה להכיר את העיר הזאת. בלילה. לבד. מאחוריי רוטשילד, התנועה מתרחקת ממני והלאה. אני מניחה למחשבות לחלוף מעל ראשי, לגעת, לא לגעת. הכל במרחק נגיעה. כמו שתיקה בסוף היום.
אני מניחה שזה השקט ברחובות, בלילה, שמרגיע אותי כך. "אני יוצאת", הודעתי להם. כמה שניות עוברות בטרם קיבלתי תגובה. "לאן בשעה כזאת?", הם לא מבינים. הם לעולם לא יבינו. כפי שהעיר הזו לא מבינה אותם, כי אם דוחה אותם מקרבם. מרחיקה אותם לפאתיה, סוגרת אותם ברחובות ללא חנייה, מעניקה להם גישה לנוף אורבני מטונף. כל פעם שאני מנסה לדבר איתם, אני מרגישה שאני מאבדת אותם עוד קצת. אני מרגישה שכל פעם שאני פותחת את הפה מולם, נפתחים הקשרים של אלבום מפורק ממילא. אצלנו בבית אוכלים עד הסוף, לא קמים באמצע הלילה, רואים כל יום חדשות, עונים על שאלות בלחש. והאוויר לח ורטוב, כמו שיורד גשם. אני נושמת אותו לקרבי.
והימים הם תחילת מלחמה, או סיומה. אני לא זוכרת בדיוק. הרחובות הם אותם רחובות, מוגנים מפני אימת המציאות, מסתתרים מאחורי הררי אשפה שלא פינו אותה מיום אתמול. אלה הם ימים של שכחה, אני פוסעת ברחוב בו פסעתי שבוע שעבר וגם בשבוע שלפניו. אני נתקלת באותו קבצן בפינת הרחוב, ספון בשמיכתו המקומטת, בתנוחת העובר שלו הוא נראה לי, כשיכור מעיר קרה. בורח. קצת כמוני.
אולי הוא מפחד מדמותו המשתקפת במראה. אולי גם הוא מפחד ממה שנמצא בהישג יד, וגם מכל מה שלא. מפחד מהקלות הבלתי נסבלת בה אנשים נאבדים סביבנו. בעיר ללא רחמים. כזו שטורפת אותם בלא מורא. גם אני יודעת את מנת חלקם - הפחד להכיר, הקושי לאהוב, לסלוח. גם אני קבצנית בעיר הזאת, הולכת במורדותיה. והאוויר עודנו לח ורטוב, כמו שיורד גשם.
בקצה השני של הסמטה, המולת אלכוהול. שם, בפאב הקבוע, אנחנו מתכנסים. אנחנו לא מדברים בינינו, כי אם יושבים זה מול זה, שותקים. מבטים עפים כמו להקות שחפים, כמו אין יותר סיבות טובות. אני יודעת בדיוק כמוהם, שהכל אותו דבר נשאר. ועוד אמרתי לאהוב, ועוד להיות קרוב יותר, עד קצה הסוף, כאילו שום דבר לא זז. והעיר מתערטלת סביבנו, עוטפת אותנו בחמימותה המוכרת, משתמשת ואחר זורקת אותנו. כמו שמסומם זורק את שקית האבקה שלו. כמו שיורד גשם.
ואני, כמה שרציתי להניח את ידיי סביבך. סביב צווארך הארוך, המתמתח. אני זוכרת את היום בו האביב הגיע לעיר העייפה הזו, והיא דמתה לך. העיר הזו היא כמו אתה מבין סדינים. עטופת מסתורין ואפיל, חורצת דינים וחובטת ללא רחם.
אני עודני מזמזמת את השיר המוכר, בקול צרוד מסיגריות, כזה שלמד לחיות עם חבטות ואכזבות. והאוויר הלח והרטוב, יחד עם הלילה הזה, בלי מילים, גורם לי לחשוב כי כל שאנו רוצים הוא לגעת. לא נודה בכך, ישובים על גבי ספסלי פאב, גומעים שיכר, ומביטים הישר לתוך הנוזל המר והשחור. כמו מבט אל הראי. אני יוצאת שוב אל הרחוב, אל העיר, אל הסמטה והקבצן והאוויר הלח והרטוב. באין ברירה, אני הולכת, וממשיכה בדרך הזאת. בדרך אל עצמי.
