הממזר (עפ"י יאפים עם ג'יפים)

היום הוא נראה הרבה יותר טוב, אבל אצלי איפה שהוא התקבעה התמונה שלו כמו שנראה אז. תחבושות במקום פנים, תחבושות במקום זרועות, אצבעות חרוכות עטופות פלסטרים מבצבצות מהגבס. קמתי מהמיטה שלי (זה בטח נשמע פשוט), ושמתי לו את העותק שלי של "ואחרי כלות הכל" מתחת לכרית.

את השבוע הראשון הוא עשה על זי. שבוע זה המון זמן להיות על זי. שמעתם בטח שזה משכך כאבים נהדר. שאין לו תופעות לוואי לטווח הארוך ושבמקרי חירום הצליחו גם לנתח אנשים שהיו על זי. כל זה נכון. נוצר ככה איזה טרנד שבו הסיבה העיקרית שלא להשתמש בזי על בסיס קבוע היא בדרך כלל המחיר, מה שלא תופס כשמדובר בגיבורי מלחמה. אבל כאבים זה לא הדבר היחיד שזי משכך. זי מנתק אותך גם מכל דבר אחר שאתה יכול להרגיש: כעס, אהבה, צורך דחוף לזיין, יכולת להכפיל שני מספרים אחד בשני, הכל הולך. זה היה יכול להיות נסבל, אולי, אם זה אף פעם לא היה נפסק.

תנסו לדמיין את עצמכם מתעוררים מהלילה הכי מסויט והכי ארוך שהיה לכם אי פעם. ואתם מתעוררים לתוך מציאות גרועה יותר מאותו סיוט. מימין יד חבושה, שלכם. משמאל יד חבושה, גם שלכם. לפנים שלכם יש מרקם של תחבושת. אבל זה לא מספיק כדי להסביר את זה. אני הולך ומנסה לקבל את הרעיון שהחיים של הבן אדם היו רעים באמת. רגע בהירות מזי הוא רגע בהירות גדול יותר מכל דבר - כאילו כל המחשבות שחיכו שבוע נדחפות אחת אחרי השנייה.

הבן אדם מסתכל אחורה על השבוע האחרון ומבין שלא חווה בו אפילו מחשבה צלולה אחת. אחר כך הוא מסתכל על החיים שלו ורואה כמה הם דומים לאותו שבוע. ואז הוא חוזר לשבוע האחרון והקשר בין זה שלא כואב לו לזה שהוא לא יכול לחשוב הולך ומתהדק.. אני מניח. אני יודע רק איך התעוררתי באותו לילה. המיטה לידי הייתה מלאה דם וצרחה של אימה טהורה מלאה את החדר והמסדרונות מספיק בשביל ששלושת האחים שבמשמרת יתחילו לרוץ. הבחור הצעיר גירד לעצמו את הפנים, הצליח לחפור את התחבושות והמשיך אחוז דיבוק לתוך העור מכוסה הכוויות שלו. הצרחה שהוא פלט לא היתה של כאב, אלא תסכול. הוא הצליח כמעט להוריד לעצמו את הלחי, ועדיין לא הרגיש כלום.

כמה ימים אחר כך הגיע אבא שלו. הוא לא הגיע קודם בגלל שהמלחמה עכבה את הבשורה עד שהגיעה אליו. אדם חזק, גאה בבנו החייל הגיבור. היה לי שבוע להתרשם ממערכת היחסים ביניהם ולא הגעתי למסקנות מרחיקות לכת. האהבה המקובלת, עם שמץ קלוש של סלידה של האב מהבן שלא היתה ברורה לי באותו שלב. רוב הזמן הבן ישן והאבא עשה עסקים בחוץ בטלפון. דאג שיסדרו לנו איזה צג, הביא אוכל טוב לי ולו (הבן עוד ניזון מהווריד). בלילות הבן היה בוכה והאבא היה מחבק אותו ואומר שאין מה לדאוג, למרות שהעיניים שלו שידרו דאגה. אחר כך הוא חזר לחזית.

כמה ימים אחר כך הגיע אבא שלו. הוא לא הגיע קודם מחמת הבושה. אדם קטן, מקלף פירות ומציע לי פלח. כשהבן ישן הוא היה מדבר איתי עליו. למדתי שהבן הוא של הקטן, והאמא היתה נשואה לגדול. "ראית אותו? נו, היית מאמין שמישהי תבגוד בו איתי, הא?" הוא כמעט צוחק לרגע ואז משתתק. כשכולם גילו את זה המשפחה התפצלה. התגובה הראשונה של הבן היתה להתעלף. "כדי שיראו שהוא באמת הבן שלי, הא?" הוא כמעט צוחק לרגע ואז משתתק. האמא מתה צעירה משטף דם פתאומי במוח.

היו לי שלושה ימים להתרשם ממערכת היחסים ביניהם, ולא הגעתי למסקנות מרחיקות לכת. האהבה המקובלת, עם שמץ קלוש של סלידה של הבן מהאב שגם אני וגם האב הינו מוכנים למחול עליה, אולי במחשבה שניה זו היתה טעות. רוב הזמן הבן ישן והאבא קילף איזה פרי והציע לי פלח בתמורה לאוזן קשבת. בלילות הבן היה בוכה והאבא ישב מכווץ בכסא. אחר כך הוא יצא לאיזה מסע עסקי, כשהיה נדמה לו שהגדול אמור לחזור.

אני הולך ומנסה לקבל את הרעיון שהחיים של הבן אדם היו רעים באמת. יצא לנו לדבר מדי פעם, אבל הוא לא סיפר לי הרבה על עצמו. זה משהו בדגשים. קראתי ואהבתי את "ואחרי כלות הכל". קראתי אותו שוב ושוב, והזדהיתי המון, ובצורה מוזרה גם מצאתי בו נחמה - בגלל זה נתתי לו את הספר - אבל הוא עושה את כל זה אחרת. הוא קורא שיר, ועוצם את העיניים, ולוקח כמה נשימות, ועובר לשיר הבא. בעמוד ארבעים ושלוש הוא תמיד בוכה. שיעזור לי האל שלא קיים - לפעמים אני כמעט מקנא בו על רמת ההזדהות שהשיג עם הספר.

יום אחד הוא אמר לי משפט שסימר לי את כל השערות בגוף. זה לא שאף פעם לא שמעתי אותו. זה לא שלא צרחתי אותו על החברים שלי, או שלא האמנתי באמת שאני מבין אותו, או שלא חרטתי אותו על הכריכה של הספר שהוא קורא עכשיו אחרי עוד לילה שהתחיל בהחלטה להתנזר מרופאים ונגמר ביריקת דם על השטיח. אבל נדמה לי שהוא מתכוון לזה. אני הולך ומנסה לקבל את הרעיון שהחיים של הבן אדם היו רעים באמת. בכיבוי האורות הוא הניח את הספר הצידה, התיישב על המיטה שלו והסתכל בי מסתכל עליו. "החיים הם גהינום".