אני רוצה משהו טוב שיקרה לי

נסעתי ביום הזכרון, קצת לפני הכל, ושמעתי את השיר הזה ברדיו. פתאום כל המלים נורא התאימו לכל מה שהרגשתי כלפיך ביום ההוא. "אני שונאת אנשים, אנשים חלשים, שבמקום לדבר הם זזים". כן, בטח. המשכתי לסוע, בוכה, די מיואשת טוטאלית מהחיים, ופתאום כל השירים האלו, שנכתבו על מוות, נראו לי כמו שירים שדיברו על ניתוק, על שכחה, על אפתיות מוחלטת. עליך ועלי. בהתחשב בעובדה שכל שיר אהבה בשלושת החודשים שעברו עד אז נדמו לי שנכתבו עליך, זה היה רק סמלי שבלילה שהבועה התפוצצה לי בפנים התנגן לו ברדיו "כבר לא בוכה, גם לא בשקט לבדי".

אותו אני מכירה כבר הרבה זמן. הרבה מאוד. סיפרתי לך פעם את הסיפור. אתה, כמו תמיד, לא ממש הקשבת ואמרת שאני צריכה להיות איתו. אני, כמו בכל החצי שנה האחרונה, רציתי למות. בראש, ובטח גם בחלק מהחלומות (בהם אתה לפעמים מגיח ומנשק אותי, לא נותן לי לשכוח אותך), צעקתי עליך שאני בכלל לא רוצה להיות איתו, שאני רוצה להיות איתך, שבחיים לא הרגשתי ככה. אתה, אתה סתם חייכת.

הרבה אנשים חשובים לי מאוד, וגם הוא, תמיד שאלו אותי מה כל כך מיוחד בך. תמיד עניתי להם שאתה פשוט הכל. אתה באמת הכל, או שהיית הכול. עכשיו אתה עוד בן אדם שאני מנסה לשנוא. אבל נכון ללפני שבועיים בדיוק היית בשבילי הכל. סליחה, לא היית בשבילי. היית מין 'הכל' כזה, מרחף ביקום. עכשיו, כשאני חושבת עליך, עליו ועל כל מה שעבר עלי מאז שהוא הפסיק לדבר איתי ועד היום, כמעט שנה אחרי, שאני והוא ביחד, קצת יותר קל לי להבין מה יש בך שגורם לי לראות אותך ולהתחיל לרעוד.

כל מי שרציתי אי פעם, היה תמיד משהו שרציתי להיות. תמיד מוזיקאי, ברמה זו או אחרת, תמיד גרסה משופרת שלי (לכאורה). אתה בשבילי כל מה שאני רוצה להיות היום. הוא בשבילי כל מה שרציתי להיות לפני שנה. אתה כל מה שאני רוצה להיות. אתה מוזיקה ישראלית חדשה, אתה להקות שלא שמעתי עליהן, אתה מכיר אותי גם כ'מיס פטל', אתה חושב שאני כותבת יפה (או לפחות אומר את זה. אני משתדלת להפסיק להאמין לבנים. כן, בטח).

הוא מה שהייתי פעם. הוא השינוי המשמעותי בחיי, הוא מוזיקה באנגלית, הוא ג'אז, ולמען הכנות, אפילו יאיר לפיד אמר פעם בטור שלו שבאמת הגיע הזמן שאנשים יודו שהם לא באמת אוהבים ג'אז. אני מלמדת אותו, ואתה מלמד אותי. המעין של היום לא הייתה מקדישה לו עוד מחשבה מרגע שהוא היה אומר לה שהוא אוהב דולפינים ושאין לו בעיה עם סאבלימינל. אבל מעין של היום זוכרת שבגללו היא חזרה לנגן, שבגללו היא רצתה להיות אחרת, שבגללו היא אחרת, וכבר אמרתי לו שאני שונאת אותו על זה שהוא שינה אותי.

אתם שני הפכים. הוא אוהב כל מה שאני שונאת, אתה אוהב כל מה שאני רוצה לאהוב. הוא צועק עלי כשאני בוכה לו בטלפון ואתה מלך הרחמים העצמיים. הוא אמר שאתה טיפש, כי אתה לא רוצה אותי. אני תמיד אמרתי לו שאולי אתה לא מבין שאני רוצה אותך. אחרי הכל, אם להיות כנים, אני לא באמת מכירה אותך, ובשלב זה או אחר אני מאמינה שנהיית מין פנטזיה שיצרתי לעצמי בראש. לפחות ככה אני רוצה להאמין.

נסעתי באוטו, המקום היחיד שבו אני יכולה לשמוע מוזיקה ולהתרכז בה, החל מהיום בו המערכת שלי החליטה שהיא מסרבת להשמיע כל דיסק שאני אשים בה, יום אחרי שהוא כתב לי הכל. שמעתי את הדיסק ששמעתי כשקראתי את המכתב שלו, פתאום הקשבתי למלים, "אם תרצי לחזור, לבן בחלום שחור, אם תסלחי לי אי פעם, אהובתי". ברור שסלחתי לו, אני מהבחורות האלו, שסולחות ברגע שאומרים להן שהן יפות. אני מהבחורות האלו, שברגע שרוצים אותן, הן ישר רוצות בחזרה. מהבחורות האלו, שכבר שבוע מסתובבות עם ההרגשה הזו של חוסר הודאות, בין לרצות אותו ללרצות למות. מהבחורות האלו, שכשמשהו נהיה אישי הן מתחילות לדבר על עצמן בגוף שלישי.

"את בחורה מבולבלת". אני כותבת את המשפט הזה וממש יכולה לשמוע בראש אותו אומר לי את זה. אני לא בחורה מבולבלת. אני בחורה שרוצה הכי בעולם לרצות אותו בחזרה. שמנסה לשכנע את עצמי הכי הרבה שזה לא עובד בצורה הזו, שאולי יקח לי קצת זמן להבין את הרגשות שלי כלפיו. משננת כמו מנטרה ש"איך יפה להיות בזוג". אני רוצה הכי בעולם לא לחשוב עליך יותר בחיים. לשכנע את עצמי שאתה סתם רשע. אתה, אגב, בהחלט עושה את כל הצעדים הנכונים להוכיח לי שזה נכון. באמת.

אמרתי לו שכל מה שהיה בינינו מזכיר לי שיר שאני נורא אוהבת, של אפרת בן צור. הוא שאל אותי מי זו. כמה שונים העולמות שלנו. כמה כל זה היה צפוי. "אתה איש רע, אבל סימפטי. איש רע, אבל מלא עוצמה. כמה התרחקתי, כמה רחוקה אני ממך". אני בכלל לא מכירה אותך, מעולם לא ניהלתי איתך שיחה אחת רצינית שמבססת את הדעה שלי עליך. אני מכירה אותו. לפי כל הנתונים, אני אמורה לרצות אותו. הוא חמוד, הוא רומנטי, הוא מקסים, הוא רוצה אותי. בסוף אני אשאר לבד. כמו תמיד.