דג הזהב

כשהסתיימה העבודה על "מוצאים את נמו", סרט האנימציה החדש של אולפני "פיקסר", לא כולם היו בטוחים שיש להם להיט ביד. דני סוקניק, למשל, ישראלי המשמש במאי טכני בחברה והשתתף בעשיית הסרט, חשש שיהיה קשה למכור אותו תחת המותג "לכל המשפחה".

"חשבתי לעצמי: זה לא ממש סרט ילדים. יש כאן נושאים מובהקים של 'גדולים'", הוא אומר. "חששותינו גברו כאשר פגש מחוץ לאולם חבר של בנו בן השש. החבר דווקא היה בסדר, אבל האמא – היא מיררה בבכי. "מה זה", התייפחה. "זה כמו לראות סרט על השואה".

אבל החששות של סוקניק התבדו. "מחפשים את נמו", שבסוף השבוע הגיע גם אלינו, הפך באמריקה חיש קל ללהיט הגדול והיציב של הקיץ (עד כה כ-260 מיליון דולר מהכנסות בשוק האמריקני בלבד). הסרט הוא אכן לא קלילות הראש של הדיסני הטיפוסית. הרמה הטכנית המדהימה אליה הגיעו ב"פיקסר" בעיצוב עולם עשיר של יצורים מימיים, כמו גם המרכיבים הריאליסטיים בעלילה, מכוונים – וגם פוגעים – לקהל של מחליפי החיתולים לא פחות מאשר לאלה שלובשים אותם.

טרגדיה משפחתית במצולות

כבר בדקות הראשונות אנחנו מתוודעים לטרגדיה משפחתית: מרלין, דג כתום מסוג שושנית, מאבד את אשתו ואת כל "ילדיו" (קרי, הביצים הממתינות לבקוע) באקט הימלטות מכריש. רק ביצה אחת נותרה, ומרלין, דג הססן ומרובע, נודר נדר לשמור על בנו היחיד מכל משמר לבל יאונה לו רע באוקיינוס הגדול והמאיים.

כמובן שתכונותיו החנוניות מועצמות לנוכח ההתפתחויות, ואהבתו המסוככת החונקת את הילד, נמו, שבקע בינתיים, אינה מאפשרת לו לפתח את רוחו העצמאית. המאבק מוביל למריבה גדולה ובלתי נמנעת, והבן בורח מ"הבית" אל הים הגדול והמאיים, ונתפס בידי צוללנים.

נמו נלקח לאקווריום של רופא שיניים בסידני, ומכאן והלאה מרלין פותח במסע רב אוקיינוסי בחיפוש אחר בנו. הוא מצרף אליו את דורי, דגה כחולה ואופטימיסטית חסרת תקנה, הלוקה באובדן זיכרון לטווח קצר, ממש כמו גיבור "ממנטו". בתחילה נדמה למרלין כי דורי (המגולמת באופן מדויק ומשכנע בקולה של הקומיקאית אלן דג'נרס), מעכבת אותו עם רעיונותיה המשוגעים וזכרונה המתעתע, אך עד מהרה הוא לומד ממנה כיצד לסמוך על אנשים (כלומר, דגים) אחרים ואיך להשתלט על הדאגנות הכפייתית שלו, כך שבנו יוכל לחוות בעצמו את החיים האמיתיים בלי המטריה החונקת של אביו.

עבור "פיקסר", האולפנים החתומים על להיטים כמו "מפלצות בע"מ" ו"צעצוע של סיפור", האתגר הטכני והאמנותי הפעם היה קשה במיוחד: לברוא עולם שלם מתחת למים, הכולל שוניות אלמוגים עוצרות נשימה, מאות סוגי דגים ויצורים תת מימיים מוזרים, לוע של לווייתן, שדה של מדוזות ורודות ועוד. ובעיקר, לשוות למים עצמם גוון ואופי המדמים את המציאות. למרבה הפלא, הדרך הכי טובה לעשות את זה היתה לרמות. "אנחנו קוראים לזה 'צ'יטינג' בענף שלנו", מסביר סוקניק העובד עם "פיקסר" מזה שנתיים, והשתתף גם בעיצוב "מפלצות בע"מ". "הכלל הוא שמותר לך לעוות את המציאות, את המדע, את הביולוגיה והאנטומיה של הדמויות שלך כרצונך, כל עוד העיוותים תואמים את הסיפור. אבל, וזה הטריק, אסור לך לעבור את הגבול. אתה צריך לדעת את המינון הנכון כדי שהצופה שלך לא ירגיש מרומה".

עם כל הכבוד לאנימציה

בכל זאת, איך עושים הנפשה עם דגים? הרי אלה יצורים הרבה פחות אנושיים מכלב, חתול או אפילו עכבר. אין להם קול ייחודי והעיניים שלהם קפואות. "זה סרט אנימציה התלת ממדי הראשון שנעשה במלואו מתחת למים, וזה אומר שהיה צריך ליצור יש מאין", מספר סוקניק. "אז התחלנו להוסיף. דבר ראשון – גבות. לדגים אין גבות, אבל אחרי עיניים, גבות הן אולי האברים החשובים ביותר, כי גבות עוזרות להביע תחושה. אני זוכר שצוות המחקר שלנו התייעץ עם ביולוגים ימיים. אחד מהם אמר לנו: 'סליחה רבותיי, אבל לדגים אין גבות'. אמרנו לו: 'באמת? ודגים מדברים? למה אתה לא שואל מדוע הדגים שלנו מדברים?' ואז נפל לו האסימון, שבסופו של דבר מדובר ביצירת עולם, ולא בהעתקתו".

150 במאים טכניים ו-50 מאיירים עבדו על הסרט. "זה מראה לך כמה אנחנו חשובים", מנפח סוקניק את החזה בגאווה. "כולם מדברים על אנימציה, אנימציה, אנימציה. עם כל הכבוד לאנימציה, בעידן הממוחשב אנחנו עושים חלק מאד נכבד מהעבודה. הגיע הזמן שנקטוף קצת קרדיט".

במאי טכני (טכניקל דיירקטור בלעז) הוא כינוי גג לשורה של בעלי מקצוע העוסקים בעיצובו ובעיבודו של הציור התלת ממדי על המחשב. אחד מהם הוא "סט דרסר", קרי מעצב תפאורה. התפקיד כמעט זהה למעצב התפאורה בסרט רגיל, רק שכאן הכל נעשה וירטואלית, על המסך.

"לבנות סטים ממוחשבים של שוניות אלמוגים זה לא כמו לשים חפצים על הרצפה של 90 מעלות במשרד", מסביר סוקניק. "כשבניתי סטים ב'מפלצות בע"מ' קיבלתי ארכיטקטורה מוכנה של מבנים והוספתי מאות ואלפי חפצים לתוכם. אבל בשונית אלמוגים, החפצים הם הסט. אין ארכיטקטורה, אין קירות, אין רצפה. כך שיש הרבה יותר אמנות בעבודה שלי. ומאחר שאין כוח משיכה, הכל יותר תלוש, יותר צף. שום דבר לא נופל. צריך להתרגל לחשוב במונחים פיזיים לא מוכרים".

הצופים שיתבוננו מקרוב על הרקע המימי יוכלו לשים לב לזרקורי האור שחודרים אל המים, לצלליות שיוצרות קרני השמש מחוץ ולגוונים השונים של כחול וירוק, המשתנים בהתאם לעומקים, וכמובן – גם בהתאם לעלילה. לבסוף מוסיפים המומחים נגיעות קטנות, כמו שקערוריות במקומות של הסנפירים ובליטות קטנות במקום שבו צבע הדג שונה. רק אז, אחרי שכל המודלים והסטים מעוצבים כדבעי, חוזר לתמונה האנימטור, ואז – באמצעות המחשב – הוא יכול לצייר את העלילה מבלי לחזור על כל תמונה מאות פעמים בשינויים זעירים, כפי שמקובל באנימציה המסורתית המוכרת של אולפני דיסני. זה, כמובן, הופך את העובדה ליעילה יותר, אבל יהיו כאלה שיגידו שהקסם הולך לאיבוד בין המקלדת למסך.

"האנימטורים בעידן הממוחשב הם כמו מפעילים בתיאטרון בובות, שמזיזים את החוטים כרצונם", מסביר סוקניק. "הם מקבלים את הדמויות המעוצבות על המחשב ומזיזים אותם על פני הסט".

הקולות מאחורי הדמויות

עכשיו, כשיש אנימציה, סטים, מודלים, תאורה ואפילו צלליות, נשלחות הסצינות לתהליך ממוחשב אחרון בחדר עצום עם מראות מחשבים. לתהליך הזה קוראים "רינדור", וככל שהצלחתי לברר אין מילה מתאימה בעברית. כל תמונה ותמונה עוברת שיוף וגימור סופי, כדי לקבל את הרזולוציה הטובה ביותר והמעבר החלק ביותר מתמונה לתמונה. זה לוקח בין שעתיים לשש שעות רינדור לכל תמונה. בסרט יש 24 תמונות בשנייה. תעשו את החשבון. ומה עם הקולות המלווים את הדמויות המצויירות? אלה מוקלטים בשלב מוקדם הרבה יותר, כשכל מה שיש זה תסריט וכמה סקיצות על דף נייר. אחרי ההקלטה המאיירים יתאימו את הדמות המאויירת לכוכב המגלם אותה. זאת גם הסיבה שהנסיכה פיונה ב"שרק" מזכירה לנו את קמרון דיאז המקריינת אותה, ואותו הדבר עם השחקן ג'ון גודמן, המגלם את סלי ב"מפלצות בע"מ".

לפעמים, כשאין עדיין שחקנים מקצועיים, מתנדבים עובדים ב"פיקסר" לקריין דמויות משנה, ואם התוצאה מוצאת חן בעיני הבמאי, משאירים אותם. זה כמעט קרה לסוקניק בסרט האנימציה "המופלאים" הנמצא בשלבי הפקה מתקדמים וישוחרר לאקרנים בסוף 2004.

"חיפשו מישהו עם מבטא רוסי", הוא מספר, "ואני יודע לחקות היטב את אבא שלי, שהוא ממוצא רוסי. אז הקליטו אותי. אבל הדמות נפלה מהתסריט, ואני נשארתי עם העבודה על המחשב. כך חלפה לה תהילת עולם".