כורתים את הענף

הראל לוי ואנה סמשנובה, שני שמות שמוכרים היטב לחובבי הספורט בכלל והטניס בפרט. שני הטניסאים הבכירים של ישראל, מסתובבים בעולם משתתפים בטורנירים ומיצרים כותרות. אולם מלבד שני אלו, אין לענף הטניס המקומי מה להציע. השפל הנוכחי הגיע אחרי שני עשורים של שגשוג בטניס הישראלי. מלבד כוכבי הטניס המקומיים, שלמה גליקשטיין, עמוס מנסדורף וגלעד בלום, טניסאים נחשבים גם בכל קליבר בינלאומי בסבב הגברים, היתה זאת גם אילנה ברגר, שהובילה את הטניס הנשי הישראלי אל זירת ה-ATP וייצגה אותו בכבוד רב.

ברגר, טניסאית עבר, מבכה את הבינוניות של הטניס הישראלי בעת החדשה. "בשנים האחרונות קיים חלל ריק בטניס הישראלי הנובע מכך, שאין דמות בולטת שתוביל אותו. גליקשטיין היה זה שעשה את הפריצה הראשונית אל התודעה העולמית. עמוס מנסדורף זכה לתהילה רבה בעקבות הצלחותיו וכך גם גלעד בלום ושחר פרקיס, אם כי ברמה פחותה. בתקופה ההיא היה מאגר גדול יותר של כשרונות והיו מודלים לחיקוי".

ברגר החלה לשחק טניס בגיל שבע, אך רק בגיל 11, כשהגיעה לישראל, החלה להיכנס ברצינות לענף. "נכנסתי כמו כל הילדים למעגל התחרויות והאימונים. אחרי הצבא היתה אופציה ללכת לקולג', אך החלטתי להיכנס ישירות למעגל התחרויות המקצועני". ברגר השתתפה בסבב המקצועני כשש שנים, ודירוגה הטוב ביותר היה 148 בעולם. היא זכתה בחמש אליפויות ישראל (85', 87'-90'), וזכתה במקום הראשון במכביה ה-13.

ברגר תולה את הסיבה העיקרית לדשדושו של הענף, בהיעדרה של דמות מובילה, שתסחוף את הצעירים למגרשי הטניס. הדבר קשה במיוחד על רקע הנחיתות התדמיתית של הטניס ביחס למשחקי הכדור הפופולארים. "ספורט בכלל מושך פחות ילדים מבעבר, לא רק טניס. חוץ אולי מכדורגל וכדורסל, כל ענפי הספורט בישראל סובלים מדלות של כוח אדם", אומרת ברגר. "הפופולאריות של הטניס באה בגלים. קשה לשמור על האטרקטיביות של הענף לאורך זמן כשאין גיבור מקומי שמביא הישגים כל שבוע. בטניס אפשר להביא שחקן לשיא שלוש ארבע פעמים, וקשה לשמור על המתח הזה שימשוך אחריו ילדים".

ברגר תולה את מירב האשמה בטניסאים עצמם. "אי אפשר לטעון שעובר דור אחרי דור ואין כישרון ופוטנציאל שמסתובב. אני טוענת שחלק גדול מהאשמה נופל על הטניסאים, שבדרך כלל מתנערים מעבודה קשה. ראיתי זאת במשך השנים" מעידה ברגר, "יכול להיות שהיתה לי את הפריבילגיה, בכל זאת על אף שאני מרגישה ישראלית לכל דבר, נולדתי במקסיקו וחייתי שם מספר שנים, כך שיש לי חינוך שונה ומנטליות שונה".

שיטת האין שיטה

ברגר מבכה את הדרך בה פועלים מוסדות הטניס, כדי לאפשר את התפתחות הענף. היא קובעת כי בישראל אין שיטה של עבודה מסודרת, ויש חסך גדול באוירה ובתמיכה. "גם אני חיפשתי יריבי אימון ראויים לשוא. המצב היום הרבה יותר חריף, אין ממש שיטת עבודה, אין לשחקנים כתובת. במדינה כל כך קטנה, ניתן היה למצוא שיטה לקידום הילדים עד גיל 16. בטח אצל הבנות, שם הגיל הממוצע הולך ויורד. אין מסגרת שתיתן בסיס ואימונים לילדים עם פוטנציאל. מי שאין לו מספיק כסף להחזיק מאמן פרטי ומאמן כושר פרטי לא יכול להתקדם. היום טניסאי צריך לבנות את המסגרת שלו כדי להתקדם".

ברגר מסכימה עם הראל לוי, שהגדיר בעבר את ההרגשה במגרשי הטניס היא כמו שהייה בבית קברות "זהו פועל יוצא של חוסר מסגרת, ותחושת בלאגן. באוירה שקיימת אין דירבון. שחקנים ברמות האלו מחפשים אווירה. כמובן שאין דבר טוב יותר לטניסאי מלהתאמן פה ולראות את משפחתו על בסיס יומיומי".

מחסור בגב כלכלי, וחוסר המסגרת עליהם מדברת ברגר, דחף לאחרונה את המחבט מספר שתיים בטניס הנשי, ציפי אובזילר, לפרוש מטניס מקצועני. ההצעה של ברגר לשיפור המצב דורשת שינויים דרסטיים בדרך החשיבה, כמו גם בתחום הפרסונלי של האחראים. "מעבר לבעיות תקציב שהן ישנן, ישנם פתרונות שלא ימצאו חן בעיני הרבה אנשים. צריך להחליף את כל הדור שניהל את מרכזי הטניס ובאיגוד הטניס בעשרים השנים האחרונות. זו לא האשמה ספציפית למישהו ספציפי, אבל בכל גוף ציבורי צריך ריענון - פנים חדשות עם רעיונות חדשים. בינתיים זה לא קורה, ואותם אנשים יושבים שם כבר 20 שנה והסטטוס קוו בענף, שמביא לבינוניות, די נוח להם. התירוצים על מחסור בכסף הם רק עלה תאנה לחוסר התפקוד שלהם", מאשימה ברגר ומוסיפה: "למי שרוצה לשנות אין את הכח. יש המון אנשים שאיכפת להם, אך הם במגרשים, ואין להם מושג בפוליטיקה".

אין תחרות

מבין שלושה טורנירים גדולים, שהתקיימו בישראל, נותר רק אחד. רמת השרון הועבר לטשקנט שבאוזבקיסטן, טורניר רבין בוטל והיחיד שנותר הוא טורניר אייזנברג בירושלים. "החלק של התחרויות כואב במיוחד. כשאני שיחקתי היו לי 12-14 שבועות בהם יכולתי לאסוף כאן נקודות וכסף בשביל לצאת אחר כך החוצה, בתנאים הכי טובים מול טניסאים ברמה גבוהה" מעלה ברגר נשכחות ונחמצת נוכח המציאות העכשווית, "ביטול הטורנירים הגדולים לגברים, דוגמת טורניר רבין, זו פשוט אותה חשיפה שחסרה גם למעט השחקנים שיש לנו. זו התפוררות מוחלטת. טורניר רבין, שבוטל השנה, היה אמנם טורניר קטן יותר מרמת השרון, אך חשוב כמעט באותה מידה, ומתאים כמו כפפה לדרגת שחקנים שלנו בארץ. לא צריך סכום כסף אסטרונומי כדי להריץ טורניר כזה". טוענת ברגר, "יכול להיות שאני נאיבית, אבל אני מוכנה לחתום על כך שהיה אפשר למצוא פתרון לטורניר רבין. קשה לי להאמין שיש מישהו שהיה מתנגד למימון מפעל על שמו של רבין, שאהב כל כך לשחק טניס. אבל, כמו במקרים אחרים, גם כאן אף אחד לא פועל לטובת העניין וכך מתפורר לו הענף".