כוכב נולד?

שרית ושלמה הבאים?

תוכניות גילוי הכשרונות הן אחד הטרנדים המובילים בשנה האחרונה בטלוויזיה האמריקנית. גם הגרסה הישראלית, "כוכב נולד", שמשודרת בערוץ 2, זוכה להצלחה גדולה ורייטינג גבוה. בארה"ב (ובבריטניה משם יובא הקונספט) ההצלחה לא נעצרה בשידורי הטלוויזיה, וכוכבים של ממש דוגמת קלי קלארקסון נולדו באמת כתוצאה מהתוכניות, תוך שהם מוכרים מיליוני דיסקים והופכים למוצר משווק היטב.

למרות שרמת השירה של חלק ממשתתפי התוכנית הישראלית גבוהה למדי, השאלה האם הם באמת יהפכו לכובבים, נשארת פתוחה. בארה"ב, עוד יותר מבישראל, הבעלות הצולבת על אמצעי התקשורת מאפשרת לתאגידים לקדם כוכבים בזרועותיהם התמנוניות. האם נינט טייב או שי רביזדה יזכו ליד חלקלקה שתדחוף אותם לצמרת ויהפכו לשלמה ארצי ושרית חדד הבאים? נחיה ונראה. (צחי לוי)

הולך ופוחת הדור?

השאלה אם מיכל ינאי מנהלת אורח חיים פרוע שכולל שימוש בקוקאין, גניבות, אורגיות, יחסים לסביים ושאר מיני תופינים, לא באמת חשובה או רלבנטית למשפט שמנהלת בימים אלה נגדה חברת ההפקה "באזז" - ובכל זאת, יש לי תחושה שהקונסטלציה שנוצרה שמה את כוכבת הילדים בדימוס במקום מאוד לא נוח. למרות ההכחשות, נדמה שינאי בהחלט ניסתה לשבור בסידרה את תדמיתה הסכרינית, רק שהיכן שהוא Along The Way הדברים יצאו משליטה.

ינאי מזכירה באופן מסוים את בריטני ספירס, שהחלה אף היא את דרכה כבונבוניירה לילדים, אבל הבינה בשלב מסוים שמתיקות זה אאוט ועברה לשלב ההתפתחותי הבוגר. רק שמשום מה אשה בוגרת אצל ינאי (כמו אצל ספירס) נתפשת כ"מזדיינת, קלפטומנית שעושה סמים".

הפתטי בסיפור הוא שסביר להניח שאכן מדובר בפנטזיה של ילדה טובה שנורא משתדלת להיות Cool, אותה אחת שעליה גדל דור שלם של ילדים. אז פלא שהדור נראה כפי שהוא נראה? (מרב יודילוביץ')

הקיץ הזה כולו קוקה קולה?

באופן יחסי, מדובר בקיץ משמים למדי מבחינה מוזיקלית. רק אירוע אחד יוצא דופן ייערך בו: פסטיבל ניצנים של קוקה קולה. החברה השקיעה מיליון דולר בהקמת כפר בילויים, שכולל אטרקציות שונות והופעות, שייערכו לאורך חודש אוגוסט. כל מי שרוצה לרכוש כרטיס - חייב להביא פקקים של קולה. לא שתית - לא תראה (פרטים - באתר האירוע).

השת"פ בין אמנים, רוק וחברות מסחריות אינו חדש - אבל דומה שמדובר בדוגמה חסרת תקדים למיזוג מוחלט בין השניים. מצד אחד, בימי מיתון כל מי ששם כסף על רוק, זה מבורך. מצד שני, יש משהו בחיבור הגורף הזה שמעקר קצת את הנשמה של הרוק. אבל בסופו של דבר, למרות הסנטימנט השלילי, נדמה לי שכאשר חברה מסחרית מקימה אמפי של 5,000 מקומות, מבטיחה לתת במה לאמנים צעירים ומספקת פרנסה לבכירי האמנים שלנו - גם אם היא עושה את זה לצרכיה שלה ובצורה קצת מוגזמת - עדיף לסתום את האף, ולהגיד תודה (גבע קרא עוז)

משהו קטן מתחיל לעצבן?

אחרי ש"נהגתי כל הלילה" של סלין דיון ו"יפה" של כריסטינה אגילרה הפסיקו להתקיף אותנו מגלי האתר כדוברמנים פראיים בתדירות מעוררת השתאות, ואחרי שלמדנו לדקלם בעל פה כל סינגל חדש של עידן רייכל, התכנסו העורכים המוסיקליים של כל תכניות הרדיו באישון לילה, במקום מפגש סודי, השאירו את המכוניות על אורות גבוהים, הדליקו סיגריות קצרות של חשיבה והחליטו: "העם צריך לטחון שיר חדש".

ואז זה נפל ככוכב שביט, הקאמבק המתוקשר, הצפוי והמרגש של משינה, שלא זאת בלבד שבעטיו להיטים ישנים של המשינאים זוכים לעדנה, הוא טומן בחובו סינגל חדש וקטן וטוב, "משהו קטן וטוב", שמו כאמור, וזה שיר מצוין, קליט, קצת מזכיר שירים קודמים שלהם, אבל הרי מדובר בלהקה שהיתה כבר פיקסיז ומדנס, אז מותר לה גם להיות משינה.

כולנו מלאי פרגון, ומקווים שיקליטו עוד שירים חדשים, ושלא יתפרקו יותר וכו', אבל ריבונו של עולם, עורכים יקרים, כמה פעמים בשעה אפשר לשמוע את השיר הזה? אפילו 88 אפ.אם "קול הדרך", הצדיקים האחרונים, נתנו לו את הכבוד שמגיע לו, וזה לא שלא מגיע לנו, אבל אם תוך שבועות מרגע השקתו אנחנו כבר מצליחים לדקלם אותו לחלוטין, אז כנראה שבכל זאת משהו כאן עקום. עוד נתחיל להתגעגע לדיון ואגילרה רחמנא ליצלן (עמיחי שלו).

נו באמת?

נורית גלרון וגידי גוב, שניים מגדולי המבצעים הישראלים, הסכימו לתרום מזמנם ומכשרונם ולהפיע בהתנדבות בערב ההתרמה לציון 25 שנים לפעילותו של המרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מירב מיכאלי הנחתה, יעל דיין, רון חולדאי ומירב דדיה מנהלת מרכז הסיוע, נאמו. דורית אברמוביץ', עיתונאית מוכשרת ונפגעת גילוי עריות, סיפרה את סיפור האישי.

את החלק המוזיקלי של הערב החלה גלרון, שביצעה כמה משיריה, חלקם בליווי אורח של אלונה טוראל המקסימה, ואליה הצטרף גוב, למספר דואטים משותפים. את ההדרן שבסוף המופע, חתמו השניים ב"זה הגשם". גלרון וגוב הם יוצרים מוכשרים ורגישים, אז איך זה שהם לא שמו לב שהם שרים "אל תרצה ממני מה שאין לו מין" (נעה רז).