להתמודד עם המיתוס

'חשמלית ושמה תשוקה' הוא אחד מאותם מחזות אמריקנים משנות ה-40 שהפכו לקלאסיקה כמעט בן לילה בזכות הצלחה אדירה בברודוויי. הוא תורגם לסרט בלתי נשכח בכיכובם של מרלון ברנדו הצעיר וויוואן לי האגדית, ומאז נאלצו כל הפקה חדשה של המחזה להתמודד עם הזיכרון הטעון של ההופעה ההיא, רוויית היצרים והמאבק המעמדי.
הבמאי אילן רונן מנסה להתמודד עם המטען ההיסטורי דרך יצירת מעטפת של מודעות עצמית תיאטרלית שמתבטאת בהשמעת ציטוטים מתוך הוראות הבמה הציוריות של טנסי וויליאמס לפני כל תמונה, ומוזיקת ג'אז תקופתית שמסגננת רגעים דרמטיים. גם התפאורה של אלכסנדרה נרדי יוצרת מתח לא ברור בין ריאליזם חיצוני למשהו יותר פיוטי ומסוייט, אבל מסרבלת את הכניסות והיציאות.
אך, בסופו של דבר, הביצוע המשחקי במיוחד בחלק השני, מספק את הסחורה הרגשית הכבדה. הדס קלדרון עושה תפקיד משכנע כסטלה, שנקרעת בין מחויבותה לבלאנש, אחותה, לבין אהבתה הפיזית מאד לבעלה, סטנלי. גם לגולן אזולאי, בתפקיד מיטץ', המחזר של בלאנש, יש רגעים יפים. אך בעיקר זה דואט לשני שחקנים בעלי כריזמה שמציגים ביצוע חושפני וכואב. גיל פרנק אכזרי וחסר מעצורים בתפקיד סטנלי קובלסקי, אך יודע גם להקרין קסם ורוך כשצריך. מירב גרובר משלבת שבריריות וקשיחות, בתפקיד בלאנש דבואה, ובונה בהדרגה את המתח הפנימי שבדמות הנוירוטית שלה – עד לשיא שמוביל להתפרקות הסופית. בזכות שניהם זו הפקה מרשימה, שמצליחה להתמודד עם המיתוס הגדול של המחזה והסרט, ולהעניק ממשות מחודשת לסיפור המיוסר והיפהפה של טנסי וויליאמס.

'חשמלית ושמה תשוקה', תיאטרון בית ליסין