הוא בסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום

בוקר טוב אליהו: אליהו גוראל חולץ בשלום, כל מהדורות החדשות

חברים, ניצחנו. כל הכבוד לצה"ל. תחי מדינת ישראל. כיפאק ללוחמים העשויים ללא חת. הידד למפקדים הנועזים. שימחו ועילצו בחוצות תחנת המוניות הסמוכה למקום מגוריכם. אל תשכחו לקחת חשבונית.

פסטיבל החזרתו של הבן האובד אליהו גוראל מהדהד בקולות רחוקים, נשכחים, מהימים היפים בהם פשטו בחורינו עם שחר על יעדים מרוחקים ואקזוטיים באמת: נמל התעופה אנטבה, הכור הגרעיני בעיראק, מקום מחבואו של אדולף אייכמן בארגנטינה. והנה, אחרי שנים של דממה אלחוטית מצדם של לוחמינו עזי-המבט, בום! שיחרורו הנועז, באישון ליל, בעורף האויב, בזרוע נטויה, של נהג המונית החטוף.

היינו זקוקים לרגע הזה. מה זקוקים, נואשים. השנים האחרונות היו שנות סלט החסה של צה"ל: נדמה שתדמיתו הלכה והפכה שפופה במרדף הבלתי אפשרי אחר יאסר האדום והאינתיפאדה שלו, סרבני השירות, פרישתם של אנשי הקבע, פרשיות הקישון, הפיכתו למכשיר ניגוח פוליטי וירידתו מנכסיו כצבא כל העם. צה"ל של השנים האחרונות היה, תקשורתית לפחות, צל חיוור של עצמו, מין ישיש מריר הנשען מצידו האחד על מקל הליכה ומצידו האחר על זכרונות ימי תהילתו.

ולפתע, אליהו גוראל. לוחמי סיירת מטכ"ל בשילוב לוחמי הימ"מ! היש מילים מתוקות מאלה לאוזן ישראלית? כה מורעבים היינו לאיזו עצם הירואית עסיסית שתושלך לכיווננו, עד שלא חדלנו ללקק שפתיים בתענוג לאורך למעלה מיממה לאחר חילוצו של אזרח ישראלי בודד מלב המאפליה, אי-שם מרחק 20 דקות נסיעה תמימות – עד לשם הגיעה זרועו הארוכה של צה"ל!

להשלמת השימחה, שורבב לסיפור החילוץ גם קורט "שתיקת הכבשים" לפיו נמצא גוראל בתוך בור תת-קרקעי כשרק בגדיו לגופו, בשעה ששוביו, מן הסתם, עסוקים בתפירת עורות אדם תוך שהם מודדים בגדי-נשים או מה. מהשאלות שהציבה דנה וייס ב"שש" בפני גוראל ורעייתו יכולתם ללמוד על גודל הציפיה התקשורתית: "היית משותק מפחד?"; "חיית מטלפון לטלפון?"; "היה שלב שאיבדת תקווה?"; "היו איזה מילות קוד ביניכם בטלפון?"

מסרב להסגיר

מה חבל כי חתן הבר מצווה, גוראל עצמו, נראה כמי שפשוט מסרב להסגיר עצמו לידי חוטפיו החדשים – כל ערוצי הטלוויזיה – והוא נותר לאקוני, שווה נפש, ודאי מעט המום, מקמץ בתיאורים מסמרי-שיער או בהיפר-ונטילציה שתלך טוב עם זו התקשורתית. דווקא התייחסו אליו יפה, הוא אומר. דיברו עברית. נתנו לו לעשות טלפון לאשה (הוא מדבר על הפלסטינים או הכתבים?). החוטף אמר לו "שהוא מתייחס אליי כמו לאבא שלו". עוד שניה ויתברר כי גוראל לקה בתסמונת ההתאהבות בחוטפים.

אבל בל ניתן לגירסתו הכחושה של גוראל לאירועים להפריע לפסטיבל המחולות הספונטני הזה, שהומטר על ראשנו לאחר עונת בצורת כה ממושכת. רוני דניאל, בתפקידו כרולר הקרדיטים של דובר צה"ל, לא חדל להודות שוב ושוב למודיעין, לשב"כ ולצוות ניהול מו"מ מטכ"לי. המצלמות חגו סביב חבריו של גוראל לתחנת המוניות, שהתאספו בשלוש לפנות-בוקר מתחת לביתו ופצחו במה שנראה כהכלאה בין יציע אוהדי בית"ר לבין ליל נצחון מכבי ת"א בגמר אליפות היקום. שמחה גדולה הלילה. אל אל ישראל.

ואילו הבוקר – בבוקר שאחרי – נתעורר, מן הסתם, עם האנג-אובר קל, מצעינו סתורים, ונשאל את עצמנו מה היתה כל ההידלקות הפרועה הזו אמש; כן, זה משמח, זה נעים, זה מעורר הערכה; אזרח ישראלי בודד חולץ בשלום. טרם כבשנו את דמשק, עדיין לא חתמנו על הסכם שלום כלל-אזורי, אפילו ויקי כנפו טרם מצאה ג'וב. שנירגע מעט ונעבור לסיגריה שאחרי?

צריך להגיד:

*שכתובת הקעקע הענקית על זרועה של עדן הראל – המשווה לה מראה של סוור זועף שהגיח זה עתה מהרציף – יכולה להבריח כל צופה "בראבו", מבוגר או טף.