ארגנטינה. לא הייתם מאמינים

מה שמה של המדינה שבה קרו בשנה האחרונה האירועים הבאים:

* המשק שלה צמח בכ-5.5% וקצב הצמיחה החזוי לשנה הבה הוא 4.5%.

* המטבע שלה התחזק בכ-30% בהשוואה לרמתו מלפני שנה.

* הייצור התעשייתי שלה גדל בשיעור שנתי של כ-12%.

* לממשלה שלה עודף תקציבי, המתקרב ל-3% מהתוצר המקומי.

* היצוא שלה גדל עד כדי כך שהשנה צפוי לה עודף של 17 מיליארד דולר במאזן המסחרי עם חו"ל.

* הבורסה שלה זינקה מתחילת השנה בכ-70%.

* הבנק המרכזי שלה הטיל מגבלות על כניסת הון זר לארץ, בשל הצפת השוק בדולרים בהיקף של מאות-מיליונים לחודש.

* המחירים ירדו בחצי אחוז בחודשיים.

* עיר הבירה שלה הוגדרה על-ידי מוסף התיירות של ניו-יורק טיימס כאחת הערים הנקיות, הבטוחות והשלוות באזור כולו.

והתשובה הנכונה: ארגנטינה.

ארגנטינה, ששמה היה אשתקד למותג של משבר פיננסי, פשיטת רגל בשוקי ההון, קריסת מערכות שלטוניות, מהומות מזון, שחיקת מעמד הביניים ועוד אסונות כגון אלה - מתאוששת. נשיאה החדש, נסטור קירשנר, שנבחר במהלך מוזר על-ידי 22% מציבור הבוחרים בלבד, מצליח לזכות באמונו של המגזר העסקי ושל הקהיליה האזרחית. בדומה ללולה דה-סילבה, חברו לנשיאות מברזיל השכנה, קירשנר מגדיר את עצמו כאיש שמאל השולל בתוקף את הכלכלה הניו-ליברלית של וושינגטון, אך מדיניותו הכלכלית שונה בתכלית: ריבית גבוהה, תקציב מאוזן, שווקים חופשיים, צמצום חלקה של הממשלה במשק וחשיפת המונופולים הציבוריים לתחרות.

ארגנטינה עדיין לא יצאה מאזור הסכנה. רפורמות יסודיות בבנקאות הבלתי-יציבה ובמימון הממשל המרכזי והמקומי עדיין נדרשות. אין הסדר של החוב הממשלתי, העולה על 141 מיליארד דולר ואשר חלקו הארי - כ-103 מיליארד דולר - הוכרז חד-צדדית כמוקפא. מתחילת 2002 לא משלמת ממשלת ארגנטינה ריבית למחזקים באיגרות החוב שלה ולא פורעת את האיגרות שמועד פרעונן הגיע. קבוצות של נושים החלו להתארגן רק עכשיו.סביר להניח שייאלצו להסתפק בהחזר של כמחצית מהכסף שהלוו.

ובכל זאת, הארגנטינאים אופטימיים. הם מסתכלים על הזינוק בפעילות הכלכלית, על הזרימה פנימה של ההון הזר, על השיטפון של התיירים, על האינפלציה שנכבשה ואומרים: עלינו על הדרך הנכונה. נחלצנו מסיבוב המוות.

אז אם מישהו בימים אלו ישאל אתכם: מה אתם רוצים, שישראל תהיה כמו ארגנטינה? אל תגידו מייד לא. מכמה היבטים חשובים, כלכלת ארגנטינה יכולה להיות השנה אפילו משאת נפשנו.

עוני באמריקה

כאילו אין לנו מספיק צרות, הביאו שני עובדים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הצעה לחישוב חדש של מספר הישראלים החיים מתחת לקו העוני. את ממצאיהם פרסם כאן השבוע לראשונה גדעון עשת.

השניים, טום קפלן ויפית אלפנדרי, יצאו לבדוק מהי ההכנסה המזערית שלה זקוקים מבוגר וילד בישראל כדי לא לחיות בעוני. מי שמקבל פחות מהמינימום הדרוש לקיום, הוא אכן עני. זהו ניסיון ישראלי ראשון לחשב את העוני המוחלט ולא העוני היחסי, הנקבע כשיעור מסוים (דרך-כלל 50%) מההכנסה הפרטית החיצונית, כלומר מהכנסה שמחצית האוכלוסייה מקבלת פחות ממנה והמחצית השנייה יותר ממנה.

חישוב עוני מוחלט יכול להיות תרגיל מרתק. הוא יכול להיות גם ניסיון נפל מרגיז, כפי שיתברר להלן.

קו העוני היחסי מתעדכן מדי שנה על-ידי המינהל למחקר של הביטוח הלאומי, על-סמך סקר מפורט שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לשנת 2001 נקבע קו העוני בסכום של 4,440 שקל לחודש כהכנסה נטו למשפחה של שני מבוגרים עם שני ילדים. כ-18% מהמשפחות בישראל נאלצות להתקיים מהכנסה נטו הנמוכה מקו העוני הזה, אחד משיעורי העוני הגבוהים במערב.

והנה באו קפלן ואלפנדרי וערכו חישוב משלהם, המתבסס על סל מזון וסל דיור מינימליים. מסקנתם: משפחה בת ארבע נפשות בישראל של 2001 זקוקה להכנסה של כ-7,000 שקל נטו לחודש, כדי לא ליפול אל מתחת לקו העוני. קו העוני ליחיד הוצב על-ידם ברמה של 3,470 שקל לחודש, כפול(!) מהסכום שבו משתמש להגדרת העוני המוסד לביטוח לאומי ועולה על קו העוני שקובע משרד העבודה האמריקני.

קו העוני של קלפן ואלפנדרי גבוה עד כדי אבסורד. הוא מתאים, אולי, לארץ שופעת נפט ועושר, הרוצה לשמור על שיוויון כלכלי מלא. לא לישראל.

ללמוד מהאמריקנים

הבה נשווה את ישראל עם אמריקה, מדינה שבה נמדד העוני כבר עשרות בשנים בשיטה של קביעת סל צריכה מינימלי חיוני, המשתנה לפי מדד המחירים וסקרים אחרים. הנה קצת מספרים יבשים:

ב-2001 נקבע קו העוני בארה"ב ברמת הכנסה של 17,960 דולר לשנה למשפחה עם שני מבוגרים ושני ילדים. התוצר לנפש בארה"ב ב-2001 היה 35,300 דולר. קו העוני המשפחתי היה 51% מהתוצר לנפש.

קו העוני של המוסד לביטוח לאומי בישראל נקבע באותה שנה ברמת הכנסה של 53,140 שקל, שהם 12,650 דולר למשפחה של ארבע נפשות. התוצר המקומי לנפש בישראל היה כ-73,020 שקל, שהם 7,3801 דולר. קו העוני היחסי בישראל כאחוז מהתוצר המקומי לנפש: 75%.

קו העוני המוחלט לאותה המשפחה, המומלץ על-ידי קפלן ואלפנדרי, הוא 84,000 שקל, שהם כ-20,000 דולר. 144% מהתוצר המקומי לנפש. מובן מעליו שקביעת קו עוני כה נדיב תגדיל בהרבה את מספר אזרחי ישראל המוגדרים כעניים: מ-1.1 מיליון לפי חישובי הביטוח הלאומי, ל-1.5 מיליון לפי קפלן ואלפנדרי.

אבל אף כלכלן ואף איש מדעי חברה, יהיו דעותיו סוציאליסטיות ככל שיהיו, לא יתן את ידו המקצועית להמלצה לקבוע את קו העוני בישראל על רמה הגבוהה מקו העוני בארה"ב - ובדולרים!

אי-אפשר להעתיק מארהב לישראל את הגדרת העוני. אבל אפשר ללמוד כמה דברים חשובים מהמלחמה המוצלחת בעוני שם.

ב-1993 חיו 13.6% מהמשפחות בארה"ב מתחת לקו העוני. בשנת 2001 ירד שיעור המשפחות העניות בארהב ל-9.2%. בישראל מוגדרות כעניות 17.7% מהמשפחות - כמעט כפול מארה"ב.

הירידה הדרמטית בעוני בארה"ב התרחשה בכל סוגי המשפחות, אבל בעיקר אצל השחורים וההיספאנים ובקרב משפחות חד-הוריות. העוני בחד-הוריות הצטצמם מ-40% בתחילת שנת 2000 לכ-29% עכשיו.

ועוד נתון אמריקני: 16.3% מילדי אמריקה חיים מתחת לקו העוני. 27% מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני.

ההישגים הדרמטיים במלחמה בעוני הביאו לכך שארה"ב מדורגת כיום כאחת המדינות עם שיעורי העוני הנמוכים ביותר במערב. איך הם עשו זאת, האמריקנים? על-ידי רפורמה עמוקה, מבנית וממושכת, במדיניות הרווחה. בשתי תקופות הכהונה של הנשיא ביל קלינטון ירד מספר העניים בארה"ב ב-9 מיליון, שיעור העוני צלל, מספר הנזקקים לקצבות הסעד פחת בשני-שלישים, התעסוקה עלתה - נוצרו 10 מיליון מקומות עבודה חדשים - והאבטלה הצטמצמה לכ-4% מכוח העבודה.

מאז, בשנתיים וחצי של הנשיא בוש והמיתון, חלה התפתחות לרעה במדינת הרווחה האמריקנית. העוני, הסעד והאבטלה גדלו. אבל שיעורם שם עדיין נמוך בהרבה מהעוני, הסעד והאבטלה בישראל.

אם בימים אלה מישהו אומר לכם: מה אתם רוצים, שיהיה לנו בישראל עוני נורא כמו באמריקה? השיבו לו: כן, כן, אנחנו רוצים, מאוד רוצים. הביאו לנו את שיעור העוני האמריקני ואת האבטלה האמריקנית - ונאמר אמן סלע.