אחד העם מבאר שבע

שעת ערב מאוחרת. כפיר שתיוי מחלץ עצמות אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס מתל אביב לבאר שבע. "היה לי יום עמוס, המון טורינג", הוא מספר בהתלהבות נעורים. "הייתי עכשיו בראיון ברדיו, שמעת?", אני משיב בשלילה. "שוב שאלו אותי למה אני נשמע כמו טום ווייטס...".

שתיוי, בן 22, תושב באר שבע, נבוך מההשוואות למר ווייטס הנכבד ונראה שהוא מעדיף שיתרכזו בתוכן יצירותיו מאשר במעטפת החיצונית. שלוש שנים אחרי צאת אלבומו הראשון, "שבוע ימים על הפצע", שתיוי עדיין גר בבית הוריו, עובר מעבודה אחת לשניה (מוכר גלידה, סו-שף במסעדה) וחובק אלבום שני ותובעני, "אחד העם טנגו". 13 שירים המעוגנים תחת קולו הצרוד והאיטי מהווים נקודת פתיחה לא קלה לאוזניים בקיץ הנוכחי, אך בהחלט ראויה להשקעה.

הוא הקדיש 11 שנים ללימודי גיטרה אינטנסיביים במטרה להגשים חלום ולהיות גיטריסט ג'אז. בזכות יכולות אוטודידקטיות עקשניות למד לנגן באקורדיון, משם נזל לכינור, מנדולינה וחטא בקלידים ובכלי הקשה. עוד בתקופת התיכון אחז בו חיידק הכתיבה. לאחר התנסויות קצרות מצא פתרון לסקרנותו בעולם הספרים והשירה, והכתיבה שלו שינתה כיוון ולדבריו, "נהפכה לפחות מעובדת ויותר לא מובנת. לאט לאט נוצרו רשימות ארוכות של שירים שהצטברו למספר אוגדנים של טקסטים. ככל שהרביתי לכתוב, המנגינות החלו מופיעות לי בראש תוך כדי התהליך".

נסיעה לפולין

האלבום הראשון שלו, שנכתב בעקבות נסיעה לפולין, הכיל השפעות רבות ממוזיקה בלקנית, רוסית. נוכחותם של ולדימיר ויסוצקי וטום ווייטס נראו בכל פינה. המגמה נמשכת גם באלבום הנוכחי בשילוב של ניחוחות ג'אז ובלוז. "אני מודה שחלק גדול מהעליה לארץ השפיע על האופי שלי", הוא מגלה, "אני אוהב להתעניין בתרבויות ברמה האנתרופולוגית, לא רק מוזיקלית. כשהייתי קטן, עוד בתקופה שגרתי עם הוריי ברחוב אחד העם, היתה לי שכנה רומניה בשם אטקה, ניצולת שואה. הייתי הולך אליה כמעט כל יום. היא היתה מוציאה את המנדולינות שלה מתקופת השואה מהארון ואני הייתי מזיע מרוב התרגשות שיום אחד היא תתן לי לנגן בהן. כשהתחלתי ללמוד גיטרה, היינו עושים ג'ם סשן משותף, אני עם הגיטרה והיא עם המנדולינה. אחרי שהיא מתה, היא הורישה לי את שתי המנדולינות והן שוכבות עכשיו בארון שלי".

שתיוי נע בין סיפורי מסע גרוטסקים עצובים לחוויות ילדות הזויות, חיי משפחה דחוסים, שואה ושלל טיפוסים שנעים בין מציאות לחלום. בהאזנות הראשונות, החיבור בין הטקסט למלודיות עצמן היה מעט נוקשה. שתיוי לא עושה הנחות לאוזן ולנפש, הטקסטים שלו דורשים תשומת לב ודקדוק בפרטים.

"סגנון הכתיבה שלי הוא כמו רימוני רסס, אני אוהב לתת פירורים של מידע, כך שכל פירור מגיע מעולם אחר, מזמן אחר וביחד נוצר טקסט שהוא משוגע, עם הרבה תמונות, לא מפוקס. כשהטקסט הוא מפוזר יש לו קסם בעיניי ומבחינתי מתקשר לחיים שלי, אני לא מאמין שזה יהיה פשוט למאזין. הבעיה בסוג כזה של כתיבה היא שאתה עשוי לאבד לפספס את הנקודה המרכזית ולעשות לעצמך הנחות בדרך. אלו היו הבעיות של הדיסק הראשון, הכל היה יותר מדי מפוזר. באלבום השני, כבר הקדשתי מאמצים גדולים יותר לעריכה ולעיבוד".

הלחין הכל לבד

כל השירים באלבום החדש נכתבו, הולחנו ועובדו על ידי שתיוי. נראה שהוא נהנה לאתגר את עצמו בתהליך. "זה נעים שאתה יכול פשוט להקליט שיר מהתחלה עד הסוף, כי אתה מכריח את עצמך בסופו של דבר, לחשוב על העיבוד מזוויות רבות. הדברים מסודרים בראש בצורה אחרת, העיבודים יותר הומוגונים. למרות שאני לא מעבד מקצועי, לא רציתי לערב מישהו מבחוץ. היה לי חשוב לתזמר את הטקסטים כדי שיקבלו מקסימום משמעות, ישנן פורמולות רבות כיצד לכתוב שיר ואני משתדל להמנע מהן".

שתיוי מפליא לנגן על גיטרות אקוסטיות, בס, כלי הקשה, מיתר ולמרות זאת מכיר במגבלותיו. "החיסרון בלהיות מולטי נגן שהוא שבעצם אתה לא מתמחה בכלום, הידע שלך נמצא ברמה חובבנית. יש לי מספיק שכל להבין שאם יש דברים שאני רוצה לנגן ולא יכול, אז אני נותן אותם למישהו אחר שיעשה את זה בצורה הכי טובה שאפשר".

ההחלטה של כפיר לשים את האגו בצד, גרמה לכך שרשימת הנגנים באלבום גדלה פלאים. "אתה מביא נגן אחד לשיר ואז אתה גם רוצה שהוא ינגן איתך בשיר נוסף. אחרי כמה נסיונות, אתה מתעורר בבוקר ומגלה שיש לך כמעט 20 נגנים בדיסק אחד. מאחר ואני בא מתחום הג'אז, העדפתי לקחת איתי למסע, מוזיקאים מהתחום שקרוב אלי. יש לי איתם כימיה טובה יותר מנגני רוק. נגני הג'אז מסוגלים להתמודד טוב יותר עם הרמוניות לא קלות, אלתורים, שינויים ובסופו של דבר להתחבר למוזיקה שלי".

הפיק לקחים

הפעם, שתיוי הפיק לקחים מהאלבום הקודם. "במקום שהם יקבלו את התווים באותו היום, נתתי להם שבוע שלם!", הוא צוחק. "כולם דחוסים באולפן הביתי שלי. היו שם נגנים מן האקדמיה למוסיקה בירושלים, חברים טובים מבאר שבע ונגני הסימפונייטה של באר שבע. אפילו מנהל התזמורת, יצחק ספיאל ניגן תופים בשיר 'החורף חולף'. כור היתוך של סגנונות וגילאים".

העיסוק בשואה לא מרפה משתיוי ודרך סיפורה של "משפחת מהגרים" שנפתח בנאום של היטלר, הוא מנסה לפקוח את עיני המאזין למתרחש סביבו. "השיר מדבר חד משמעית על התנכרות למיעוטים, שנאת זרים, רדיפה ודברים שניתן לומר בהכללה גסה קורים גם בארץ. רציתי להדגיש את השנאה ואת חוסר הסובלנות בצורה הכי גסה וברוטלית שאפשר. גם אם זה אומר שאני חותם את השיר במארש של האס.אס כדי להעביר את האקלים שהיה באותה תקופה באירופה".

אין לשתיוי ציפיות מסחריות גדולות מהאלבום, אך כמו שזה נראה כעת, הוא מאמין בעבודה איטית. "גם מהדיסק הראשון לא היו לי ציפיות. אני לא מגדיר את עצמי כבן אדם של שלאגרים או להיטי קיץ חמים. כנראה שלא ישמיעו אותי במסיבת קוקה קולה בניצנים... באופן טבעי מי שיגיע אל הדיסק, הוא לא ההמון הרחב. אני מאמין שיקנו אותו אנשים שאוהבים לשמוע את מאיר אריאל עליו השלום או אריק סיני . שניהם באים בטמפרטורות של האלבום ואפשר להנות ממנו עם קצת מאמץ".