תיקים באפילה

התאבדותו של דיויד קלי מכניסה לפרשת העילות למלחמה בעיראק נופך קונספירטיבי ומלודרמטי, שמעצים מאוד את הפן התקשורתי של הסיפור. תעלומות אנושיות מקנות עוצמה אדירה לפרשיות ציבוריות - פרשת ווטרגייט לא היתה מה שהיא בלי "גרון עמוק", שסוגיית זהותו לא נפתרה עד היום.

עכשיו אפשר לשאול את ראש הממשלה שאלות, שבנסיבות אחרות לא יעלו על הדעת, כמו "האם יש דם על הידיים שלך?" (במחשבה שנייה, גם בנסיבות האלה ספק אם זו שאלה העולה על הדעת). עכשיו אפשר להפוך את הדיון העקרוני לפרק של "תיקים באפילה".

ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, שיודע דבר או שניים על תקשורת, מודע לעוצמת הנזק האפשרי. מי שעקב אחרי הדרך שבה התמודד בלייר עם התנגדותו של הציבור הבריטי למלחמה, ראה שימוש נבון מאוד בתקשורת: המפגשים של בלייר עם מתנגדי המלחמה, לסידרה של שיחות ארוכות לנוכח המצלמות, חיזקו מאוד את התדמית של מנהיג רגיש וקשוב, שאין לו מה להסתיר. לא מעט בכוח ההתנהלות הזו הצליח בלייר להעביר בשלום יחסי מהלך, שרוב הציבור התנגד לו. ההצלחה של מהלכי המלחמה הראשונים הפכה את ההחלטה כולה לפופולארית. ההסתבכות הנוכחית, והעובדה שעד היום לא נמצא נשק להשמדה המונית, החזירה את ההתנגדות – ועכשיו בא קלי ושם עליה פנים אנושיות מיוסרות.

עונשו של בלייר, אם לא ייצא מהתסבוכת הזו בשלום, יבוא בקלפי. בארה"ב, לעומת זאת, המצב אחר. שם טוחנות אותן טחנות שהפילו בשעתו את ניקסון והביאו את קלינטון אל סף הדחה – הטחנות של האיזונים והבלמים, כוחן העצום של המערכות הפרלמנטריות והמשפטיות אל מול הממשל. באמריקה מדובר פחות על הקלפי ויותר על ועדות הקונגרס והתהליך השיפוטי: גם ניקסון וגם קלינטון ניצחו במערכות בחירות, בעוד פרשיות ווטרגייט ומוניקה מתבררות. אבל בניגוד לאירופה (ולישראל), הנצחון בבחירות אינו עוצר את התהליכים האחרים, שסופם להגיע לידי מיצוי.

אם אכן בוש שיקר (או שלא ידע מה שהיה צריך לדעת), יש סיכוי גדול שישלם את המחיר. אם אכן תיתפס מלחמת עיראק כגירסה האמריקנית-בריטית של מלחמת שולל, בלייר יפסיד את הבחירות. התאבדותו של קלי, שהיה – כך מסתבר – המקור שסייע לבסס את הטענות על הונאה, רק מעצימה את תחושת הכזב שמרגיש הציבור.