הדרך לפסגה עוברת במיטה

העתיד נראה ברור. תוך שנתיים-שלוש, עם פתיחת בוטיק הבגדים "אפולו בראון" במדיסון אווניו, מתיישב דורון בראון לכתוב ספר שיתאר את סיפור ההצלחה המרשים שלו בניו יורק. לספר יקראו "הפעם הראשונה שלי עם העיר הגדולה", פארפאזה על שם הספר הבכורה של בראון, "הפעם הראשונה שלי עם מלאך".
בראון לא מתכוון לחסוך מקוראיו את הפרטים העסיסיים שמקשטים את סיפורו, לא רק כתירוץ לסיפוק סקרנותו של הקורא, אלא גם כמחויבות ספרותית לאמת על חייו, חיים שכוללים הרבה מין, אמביציה מטורפת וצורך אובססיבי לקבל תשומת לב.
המרכיבים האלה הביאו את בראון למעמדו הנוכחי, כמעצב אופנה צעיר ועולה, שבפרק זמן של פחות משנתיים השיק שתי חנויות אופנה באיסט וילג' ובלואר איסט סייד, מכר את מרכולתו לסלבריטיס כבריטני ספירס, ביורק וניקול קידמן, וזכה לכמה אזכורים חינניים במיטב הצהובונים העירוניים. קל להאמין לו כשהוא מנבא שהוא יגיע רחוק.

גימיק אופנתי

מצד אחד הרעיונות העיצוביים של בראון הם לא שיר הלל למקוריות, אבל מצד שני קשה שלא לזקוף לזכותו את העובדה שלהבדיל מרבים אחרים, הוא הוציא את הרעיונות האלה לפועל. בחנויות שלו ניתן למצוא מספר לא רב של פריטים, רובם יחידים מסוגם, כמו חולצות טי, חצאיות ג'ינס פשוטות או חלוק מגבת, שבראון הוסיף להם אביזר או אלמנט ששינו לחלוטין את פני הפריט, ואיפשרו לו להצמיד תג עם מחיר לא זול במיוחד.
את עיקר פרסומו בעיתונות המקומית ("ניו יורק פוסט", "דיילי ניוז") קנה בראון בזכות טי שירטס פשוטות, עליהן הטביע את
הסלוגנים הבאים: "מדונה היא אמא שלי", "ניו יורק דפקה אותי", "סקס הוא אוכל". בחדר הארונות של ספירס תלויה חולצת הלהיט של בראון "פאק יו דוט קום", שבריטני לבשה שלושה ימים לאחר שרכשה אותה אצלו. ביורק, לעומתה, באקט שמעיד על הרבה הומור, רכשה ממנו את "מדונה היא אמא שלי".
מי שחושב שכוכבות רוכשות רק מותגי איכות, מגלה שרבים מפריטי הלבוש של בראון נקנו בחמישה דולר בחנות סיטונאית. בראון נעזר בשורת מעצבים מקומיים ואלמוניים, נותן להם הוראות בדבר הרוח הכללית שפריט הלבוש צריך לשאת, ומשלח אותם לעבודתם. הפריטים מגיעים לחנות אחרי שדרוג סטייליסטי שהופך אותם לאופנתיים ויקרים יותר. כך, למשל, רכשה ממנו לקוחה חולצת טי פשוטה עם הדפס צבעוני ב- 30 דולר, מחיר זול יחסית במונחי החנויות שלו. ארבעה ימים אחר כך החלו החוטים להיפרם בחולצה, ולא פלא שהלקוחה הרגישה מעט מרומה. במקרה אחר, לקח בראון חולצת טי לבנה פשוטה, תפר מתחת לכל אחת מהזרועות סרט אדום המתלפף על היד וניתן לקשירה, והצמיד לה תג עם מחיר של 80 דולר. החולצה לא משתייכת לאגף איכותי במיוחד, אלא משמשת יותר כגימיק אופנתי. אולי כמו בעליה.
"אני הישראלי החדש", מכריז בראון מיד בפתיחת השיחה, שמתקיימת בבית קפה הצמוד לאחת החנויות שלו.
מה זאת אומרת, הישראלי החדש?
"המנטליות של הישראלים שונה, כי באנו ממקום רווי טראומות והם, האמריקאים, באו ממקום רווי נימוסים. תמיד הייתי הישראלי האחר. זאת אומרת מישהו שספג את השורשים, גדל בחברה שיש בה מזרחים, אשכנזים, רומנים, פולנים, איטלקים, ערבים, אבל למד מה לקחת מכל אחד ומה להשאיר בצד. לא תשמע אותי אומר 'סבבה, מה קורה אחי', למרות שאין בכך פסול. אבל אם אני כאן, סימן שעברתי לצד האחר של העולם".
למה בכלל עזבת את תל אביב?
"היו לכך כמה סיבות. היו לי בעיות עם אבא שלי, עד שראיתי את הסרט 'מגנוליה'. בעקבות הסרט, קיימתי שיחה עם אבא שלי ופירקתי את כל מה שהיה לי לומר. בשלוש שעות נחסכו לי שנים של פסיכולוגים. מתברר שגם להורים שלנו יש חיים. הם לא רק האבא והאמא שלנו שדפקו לנו את החיים, אלא יש להם את הצד שלהם, יש להם צרכים, הם רוצים לזיין, לאהוב. זאת הסיבה העיקרית שעזבתי את שינקין ובאתי לניו יורק. והיה לי גם סיפור עם הד ארצי, שרצו להפיק לי דיסק. הם רצו שאהיה היי פייב של איש אחד, אבל ברגע האחרון אמרו שאין להם תקציב. הייתי המום".

להיות הכי גדול

עוד בתל אביב הקפיד בראון להשתכשך בשלולית המקומית ולהתחכך בגורמים בעלי השפעה בתעשייה. הוא היה כתב הרכילות של "אנשים", צהובון המחולק חינם בתחנות דלק, כתב בשבועון הנוער "ראש 1", הגיש פינת רכילות במגזין הטלוויזיה "יוצאים קבוע" בערוץ 1, הגיש פינות רכילות נוספות בתחנות של הרדיו האיזורי, ובעיקר עשה הרבה רעש. לפני ארבע שנים הוציא את ספר הביכורים שלו, "הפעם הראשונה שלי עם מלאך", את כתבת יחסי הציבור שליוותה את צאת הספר עיטרו תצלומים של בראון כשלגופו תחתונים בוהקים בלבד. בראון עשה כל שביכולתו לנפץ את הדימוי של הסופר הרציני.
מי שינסה לבקר את שיטת העבודה של בראון, יזכה ממנו להסבר מעמיק ומדעי אודות נפלאותיה. "השיטה שלי נקראת שיטת המעגלים. אם אתה רוצה משהו, תתקרב למעגלים שלך. זאת אומרת, אם את רוצה להיות שחקנית, תשבי בפאבים של שחקנים, תסתובבי עם שחקנים, תשכבי איתם. כל האנשים ששכבתי איתם בניו יורק, אנשים דוחים, מגעילים וקרחים, עשיתי זאת כדי להתקרב למעגלים".
מאיפה נובע הצורך האובססיבי שלך להיות מפורסם?
"אני מאמין שאנשים מפורסמים נולדו כדי לשנות את העולם. פעם הייתי מנסה להתפרסם כסוג של נקמה בכל העולם, אחר כך זה הפך להוכחה, להוכיח שאתה יכול, שאתה כן תעשה את זה, שתצליח. גם בארץ עשיתי דברים שהפכו אותי למפורסם. אולי לא ברמה של יעל בר זוהר, אבל לא הייתי רוצה להיות כמוה.
"כל מה שעשיתי היה כדי לקדם את האינטרסים שלי. אני אעשה כל דבר כדי להגשים את החלומות שלי, אלך בכל דרך. זה לא הפרסום גרידא, כי אני בחור מאוד פיקח".
אז למה לא לתת לעבודה שלך לדבר בעד עצמה במקום לעשות פרובוקציות?
"לחיצוניות יש הרבה מאוד מקום בעולם הזה. הנה, לאנשים לקח עשור כדי להבין שמדונה מבריקה. כל האייטיז היא דשדשה וכולם חשבו שהיא מטומטמת. גם פנינה רוזנבלום, תמיד טענתי שהיא אינטליגנטית. בלונדיניות אולי נהנות יותר, אבל הן גם אינטליגנטיות".
הגעת לכאן בשביל להצליח?
"באתי להיות הזמר הכי גדול בעולם, יותר ממייקל ג'קסון, יותר ממדונה. באתי עם 13 דולר בכיס. זה מספר המזל שלי".
לבראון, כאמור, אין מעצורים. הוא מתהלך בסנט מרקס פלייס, פוגש זוג בחורים, אחד מהם רכש ממנו חולצה. "נו, איך החולצה?" מתעניין בראון ולא מאפשר לבן שיחו להשיב, "נכון שהיא מהממת? תגידו, מה אתם עושים אחר כך? אולי בא לכם לעשות שלישייה?" קודם לכן, בבית הקפה שבו ישבנו, מבקש בראון הפסקת שירותים. כשהוא מגלה כי דלת השירותים נעולה, הוא חובט בה בחוזקה וקורא: "נו, אני צריך להשתין". בראון מותיר את הבחורה שיצאה מהתא המומה, שב לשולחן ומכריז: "אני ישראלי בטוב טעם. יש עוד כמה יחידי סגולה כמוני, אבל אני הכי הכי"
איך הגעת לשם אפולו?
"חבר שלי בארץ קרא לי יום אחד אפולו ואמרתי 'ווי, איזה שם יפה', אז התחלתי לקרוא לעצמי אפולו, וזה תפס. כולם זכרו אותי וידעו מי אני, וככה באתי עם השם גם לפה".

לכבוש את ניו יורק

"ביום השני שלי בניו יורק פגשתי איש בשם מייקל, מישהו שכותב מוזיקה למחזות זמר, והוא נתן לי להתגורר בבית שלו. איך נפגשנו? סתם ככה, ברחוב מקדוגל, ראיתי אותו, איש עם זקן, והייתי הכי חברותי בעולם".
ככה סתם אדם הכניס אותך לבית שלו?
"שאלתי אותו: 'אתה תפגע בי? תרצח אותי? תאנוס אותי? הוא אמר לי שלא, וזה היה מדהים. אנחנו עד היום בקשר, והוא מאוד מעריך אותי על מה שהשגתי בשנתיים. אבא שלי אמר לי פעם: 'אנשים לא יביאו לך אוכל לאכול. אם לא תדאג לעצמך תישאר רעב'. וזה נכון".
מה הדבר הכי מרחיק לכת שעשית כדי להגשים את החלום?
"קודם כל, אני עדיין לא מגשים את החלום, כי החלום הוא להיות זמר פופ, ואני עדיין לא מפורסם, למרות שמתחיל להיות הד. לאחרונה פגשתי אישה שהחמיאה לי על המראה שלי וסיפרה שיש לה סטודיו לציור, שאני יכול לבוא לצייר או להיות דוגמן עירום. לצייר לא רציתי, אז הפכתי למודל עירום".
השאיפה של בראון, כאמור, היא להיות זמר פופ, "שלא היה כמוהו". הוא מפציר בי להאזין לשיר שהקליט, ו"שהולך לכבוש את ניו יורק ולהיות להיט גדול". השיר נשמע כמו הכלאה של דנה אינטרנשיונל ומשה דץ.
תכונה הכרחית אחת לזמר פופ כבר יש לבראון: הוא מאוהב במצלמה. כשהצלמת מאחרת לסשן שנקבע לו, הוא מתקשר למערכת "ידיעות אמריקה" ומשאיר הודעה בזו הלשון: "אני אשמח שהצלמת תצלם אותי היום. התגלחתי, הבאתי תחתונים נקיים ולבנים, יש לי גרביים לשים בהם, גילחתי צד אחד של בית השחי ואת הצד השני השארתי רגיל. הבאתי ליפסטיק לכתובעל החזה 'ישראליז דו איט בטר', זה נחמד נכון?"
את דרכו כמעצב בגדים החל בראון בעבודה מזדמנת בחנויות בגדים שונות, כמנהגם של ישראלים נטולי אישור עבודה. "עבדתי בחנות בגדים בסוהו, וראיתי כמה כסף אפשר לעשות מרעיונות פשוטים. הלכתי וקניתי טי שירטים הכי זולים בצ'יינה טאון, והתחלתי לעצב כל טי שירט עם קטע מסוים: קרעים, סיכות ביטחון, טלאים וכל מיני אביזרים אחרים. התחלתי למכור לחנויות בלואר איסט סייד. אחר כך עבדתי בדוכן בגדים בשוק פשפשים בפינת ברודוויי ורחוב 4. כשבעל הדוכן
החליט לסגור אותו, לקחתי את הדוכן במקומו. מכסף שאספתי פרוטה לפרוטה קניתי בגדים ועיצבתי אותם. הקמתי דוכן יפהפה ומושקע, לא טאקי, הכל בטוב טעם, זה היה ממש דוכן שהוא מגזין אופנה.
"החלטתי ללכת על רעיון מדהים: כל פריט שאני מביא יהיה אחד ויחיד. היו אנשים שהתלוננו שיש רק פריט אחד, שאין מידות, אבל רציתי שבדוכן כל כך קטן יהיה מגוון. סטודנטים מאף. איי.טי ומפארסונס באו והציגו לי עיצובים שלהם, אז קניתי מהם את הפריטים.
"אחרי חודשיים, ביום חלש במיוחד, באה מישהי לדוכן עם שני שומרי ראש, משקפיים, כובע מצחייה, ואני שומע אנשים סביב
אומרים 'הנה בריטני ספירס'. שמעתי בריטני ספירס, ניגשתי אליה, אמרתי 'היי, שמי אפולו, זה הדוכן הקטן שלי בשוק הפשפשים. אני מאמין שתהי כוכבת בעתיד. אני בעצמי מעצב עולה, ויהיה לי כבוד אם תקני ממני משהו. בזכות העובדה שאת מי שאת, את יכולה לקחת מה שאת רוצה בחינם'. היא לא היתה נחמדה במיוחד, אבל אמרה לי, 'אני אוהבת את הדברים שלך', והצביעה על חולצה כחולה שכתוב עליה 'פאק יו דוט קום'. אמרתי לה שהיא לא צריכה לשלם, דחפתי לשקית גם דיסק דמו עם שיר שלי, שתאזין, והיא הלכה. אחריה באו אנשים, שאלו מה היא קנתה וקנו את אותה חולצה.
אחרי שלושה ימים קרה דבר מדהים: אנשים התקשרו ואמרו לי שאני בעיתון. מסתבר שצילמו את בריטני ספירס
לובשת את החולצה, בלי לתת לי קרדיט. אחר כך התחילו לבוא עיתונאים וראיינו אותי על החולצה ועל הרעיון מאחורי 'פאק יו דוט קום'".
מאיפה באמת בא הרעיון לסלוגן הזה?
"גרתי עם שותף בשם דניאל, והיתה לנו מריבה ענקית. הוא אמר לי 'פאק יו', עניתי לו 'פאק יו', והוא ענה לי 'פאק יו דוט קום', ומכאן בא הרעיון. בסופו של דבר יצא שדפקתי אותו בענק, כי לקחתי את הרעיון ועשיתי מזה כסף. כשזה מגיע למקום שצריך להוכיח, האישה שבי תרצח".

לשכב עם האנשים הנכונים

"אני יכול לגלות לך ששתי החנויות שלי ביחד לא עושות כסף כמו הדוכן הקטנטן שהיה לי בברודוויי. הלואר איסט סייד תמיד נראה לי אחר, מלא אופנה, מלא תעוזה. החנויות שם שייכות לסטייליסטים, לאנשים שמבינים באופנה. סגרתי את הדוכן בשוק ויום למחרת פתחתי את החנות בלואר איסט סייד, יחד עם אורית, שותפה שלי, אני בוחר ומעצב את הכל, אבל היא יד ימיני ומקבלת מזה אחוזים מסוימים. היא השותפה האידיאלית, כי כל מה שאני אומר ועושה, היא אומרת אמן. אני לא יכול לעבוד עם מישהו שיש לו אישיות".
דרכך לצמרת עברה במיטות של אנשים זרים, בעיקר מבוגרים.
"תראה, ניו יורק היא עיר של אנשים בודדים, ואני חושב שאני נראה טוב. אנשים בודדים זקוקים לחברה מסוג אחר. פעמים אתה אפילו לא צריך לשכב איתם או לתת להם לגעת בגוף שלך, אלא פשוט להיות חבר. אני יודע גם להיות חבר לתקופה קצרה, ואחרי שמיציתי, נהניתי ולקחתי כל מה שהייתי צריך מהחברות, אני ממשיך הלאה".
אתה הולך ברחוב והרדאר מצפצף לך בראש?
"כשמישהו נראה לי בודד עם כסף, אעשה הכל כדי לדבר איתו. אני אומר לו 'אני אוהב את הזקן שלך', או 'אני מכיר אותך?
מה אתה עושה למחייתך?' אז במקרה יש להם כסף ובמקרה יש עזרה הדדית".
מה אתה נותן להם במסגרת העזרה ההדדית?
"חברות, על כל מה שמשתמע ממנה. החברות בינינו זורמת. כשיש לך מטרה, או שתעשה הכל כדי להשיג אותה, או שלא תשיג אותה. צריך לשכב עם האנשים הנכונים בכל מקום, זה יכול לפתוח דלתות, ואני אעשה הכל כדי להצליח. מדי פעם שכבתי עם גברים מזדקנים, נשים בודדות, אבל אין לי בעיה עם זה כי אני דו מיני. הייתי יוצא מבתים של אנשים עם הרגשה שיש לי כסף ביד, שאני יכול לחיות בעיר הקשה הזאת. לפעמים היתה גם הרגשה רעה, אבל הדחקתי אותה, כי פחדתי שאם זה לא יקרה בניו יורק, אצטרך לחזור לישראל.
פחדתי שהסקס לא יהיה שווה את זה, את החלומות שלי. אפילו עכשיו אני עדיין לא מרגיש שזה שווה את החנויות. בסופו של דבר אני מודע לכך שהנשמה שלי נמצאת בתוך הגוף שלי ויש אנשים שנהנים מהגוף שלי, ואני יכול ליהנות מדברים אחרים
שיש שלהם. לא עם כל האנשים ששכבתי נהניתי, אבל גם בארץ לא נהניתי עם כל האנשים ששכבתי איתם כדי להגיע ל'הד
ארצי', ל'אנשים', ל'יוצאים קבוע'. יש לי מטרות ואני אעשה הכל כדי להגשים אותן. למדתי מהגדולים מכולם, אפילו ממדונה".
אז הדרך לפסגה בכל מקרה עוברת דרך המיטה?
"כן, ואני חסר גבולות. אני פשוט שם קונדום, מחייך ועושה את מה שצריך לעשות".
ואחרי האקט, מה עובר לך בראש?
"הדרך מהסאבוויי לבית רצופה בכאבי לב ובמחשבות, תמיד שאלתי את עצמי אם הדרך שלי נכונה או לא. תראה, אני לא זונה, לא שכבתי עם אלפי אנשים, רק עם כמה עשרות הרווחתי מהאקט יותר ממה שזונה מרוויחה. שכבתי עם כל מיני אנשים שיעזרו לי, לאו דווקא בכסף, אלא שיעזרו לי להגיע לאן שאני רוצה. בוא נגיד שאם הייתי צריך, הייתי שוכב עם ג'ון גאליאנו או עם דייוויד גפן. הייתי עושה כל דבר כדי להתקדם. אם זה מה שיעזור, זה יעזור".
מה הסכום או הרווח המינימלי שבשביל להשיג אותו תהיה מוכן לשכב עם מישהו?
"אני אשכב איתך בשביל כתבה טובה. מאה דולר בימים קשים. אם תבוא אלי מעצבת אופנה עם סטוק של עשרים פריטים מהממים ואני ארצה את הבגדים, אני אשכב איתה ואדבר איתה על זה בארוחת הבוקר. אם הייתי רואה שהקשר יכול להוביל לאן שהוא, גם אישאר לישון. אם מישהו חשוב יגיע וירצה לשכב איתי, אני אשמח. סקס זה דבר נפלא ובריא, ואם זה יכול לפתוח גם קשרים, אז מה רע?"
ככה, בלי הרהורי חרטה?
"אני עושה יוגה, וזה קצת עוזר לאיזון שלי, אבל אני צריך פסיכולוגית טובה".

להמשיך הלאה

פתיחת החנות הראשונה שלו, בלואר איסט סייד, התאפשרה לבראון בזכות אותם קשרי ידידות. הוא גייס סכום כסף שמימן את החנות הקטנה, והתיידד עם אורית, שותפתו לעסקים, שמעידה על עצמה שהיא "המעריצה הכי גדולה של אפולו, הוא גאון". ידידות נוספת נקשרה בין בראון ובין בחורה אחרת, שהסכימה לשפץ בחינם את החנות שלו. "היום אנחנו כבר לא ידידים, זו היתה חברות שהייתה טובה ונכונה לפרק זמן מסוים", מעיד בראון.
החנות של בראון ממוקמת ברחוב אורצ'רד, שבשנים האחרונות הפך למרכז של מעצבי אופנה וסטייליסטים בעלי תעוזה וחזון. הרחוב ושורת הבוטיקים שלאורכו קיבלו כתבות מחמיאות בעיתונות המקומית ובירחוני האופנה החשובים. שמו של בראון לא נפקד מהכתבות האלה, ובכמה מקרים אף הוזכר בהבלטה.
אבל ביקור מפתיע של גברת אחת קטנה הוא שהיפנה לחנות את אור הזרקורים וזיכה את אפולו ביחסי ציבור מעולים. "יום אחד ביורק הגיעה לחנות, מלווה בחברה", משחזר בראון. "הלב שלי דפק בהיסטריה. זה ההבדל בין שינקין ואורצ'רד, שהכל יכול לקרות פה. אם אתה מכיר את האנשים הנכונים, מתחכך באנשים הנכונים, שוכב עם האנשים הנכונים, אתה מתקדם, מגיע לאן שהוא. בקיצור, הצגתי את עצמי. היא היתה נחמדה אבל אדישה והסתכלה על התיקים. הצעתי לה חולצה וסיפרתי לה שבריטני ספירס קנתה ממני חולצה זהה. היא אמרה לי 'אני יותר צנועה מבריטני ספירס'. לעומת זאת, היא אהבה את החולצה 'מדונה היא אמא שלי' ורצתה לקנות אותה. אבל זו ביורק, ונתתי לה את החולצה בחינם".
ה"דיילי ניוז" וה"ניו יורק פוסט" הפנו בהמשך את תשומת לב קוראיהם לחנות "אפולו בראון", תוך הדגשת קהל הלקוחות המפורסם שלה. בכתבה נרחבת שעשה ה"פוסט" על חנויות האופנה של הלואר איסט סייד, נכתב שאת "אפולו בראון", הפתוחה עד עשר בלילה, פוקדים לא מעט שיכורים שזה עתה סיימו את הבילוי בבר הסמוך.
בהזדמנות אחרת, הפציע בראון בחנות של פטרישיה פילד, המלבישה של הסדרה "סקס והעיר הגדולה", כדי להציע את מרכולתו. בעודו שוקד על טקטיקת מכירה יעילה, הופיעה מולו בחורה שנראתה מוכרת. "פתאום אני רואה מולי את ניקול קידמן, גבוהה, מתולתלת עם פנים בגוון חרסינה. החלטתי שאני לא דופק חשבון, אמרתי לה 'ניקול, שמי אפולו, אלה הבגדים שלי ואת חייבת לקחת משהו'. היא לקחה חולצה שכתוב עליה ! Can Touch This ושאלה אותי כמה זה עולה. החולצה אמנם עלתה רק 20 דולר, אבל אמרתי לה שהיא עולה 25 דולר. בסופו של דבר היא קנתה ממני שתי חולצות, ואני סגרתי את העיסקה עם פטרישיה פילד. בהמשך גיליתי שהעבודה עם פטרישיה כרוכה בקבלת התשלום ממנה רק כעבור שישים יום, שיטה שלא נכונה לי מבחינה עסקית, אז הפסקתי לעבוד איתה".
בחודש שעבר השיק בראון את החנות המעוצבת השנייה של "אפולו בראון", בסנט מרקס פלייס. הקהל המקומי, המורגל במעצבים צעירים, מגיב היטב. בראון נעזר באנשים מהסביבה, שמעצבים ותופרים לו את הבגדים. את חלקם הוא משדל להיות חברים שלו, בטענה ש"אין לי חברים, אני לבד".
תמיד אתה מחפש תשומת לב?
"כן, נו מה אני יכול לעשות? תגיד, בא לך לשכב איתי?"